ראש הממשלה בנימין נתניהו / צילום: אמיל סלמן, "הארץ"
מערכת בחירות רביעית בתוך 23 חודשים היא ללא ספק עדות לסחרור שאליו נקלעה הפוליטיקה הישראלית. העובדה שהדבר מתרחש על רקע משפט שוחד לראש ממשלה מכהן ובמקביל למגפה חסרת-תקדים שחשפה צילום רנטגן לא מאוד מחמיא של החברה הישראלית מעצימה את המשבר הנוכחי לממדים היסטוריים.
גם אם קשה עדיין לחזות את השלכותיו הפוליטיות, ניתן להצביע כבר בוודאות רבה על דבר אחד: התבססותה של ההגמוניה הליכודית. הבנתה תאפשר לנו פענוח טוב יותר של הפוליטיקה הישראלית העכשווית.
מושג ההגמוניה, שפיתח המנהיג הקומוניסטי אנטוניו גראמשי בשנות ה-20 וה-30 של המאה ה-20, כבש בסערה את השיח הפוליטי הישראלי בשנה האחרונה, בעיקר על רקע התזה של אבישי בן-חיים הרואה במשפט נתניהו ניסיון של ישראל הראשונה לשמר את ההגמוניה הפוליטית שלה מפני כוחה הדמוקרטי של ישראל השנייה. מקלדות רבות כבר נשברו בדיון על התיזה של בן-חיים, על כוחה ההסברי ועל חולשותיה. כאן אבקש להציע מבט אחר על ההגמוניה הפוליטית בישראל.
רצח רבין, וביתר שאת כישלון שיחות השלום בקמפ דייויד ופרוץ האינתיפאדה השנייה, הובילו להתמוטטותה ההדרגתית של תנועת העבודה - "ההגמונים לשעבר", כהגדרתו של פרופ' מני מאוטנר - עד להיעלמותה המסתמנת בבחירות הקרובות.
במקביל, הפכה מפלגת הליכוד בעידן נתניהו להגמונית - כמעין שמש שסביבה מסתדרים שאר כוכבי הלכת בפוליטיקה הישראלית. אכן, אם מתבוננים במרבית המפלגות שקמו בישראל בעשורים האחרונים רואים עד כמה ה"ליכודיות" היא שעומדת בלבן, והיא זו שבסופו של דבר מעצבת את מהלכיהן: מפלגת "התחיה" שהקימה גאולה כהן שעזבה את הליכוד עוד בשנת 1979; "חירות" שהקים השר בני בגין בניסיון להחיות את "הליכוד האמיתי"; "מפלגת המרכז" בהובלת אנשי ליכוד בכירים דוגמת דן מרידור, רוני מילוא ויצחק מרדכי; "ישראל ביתנו" של אביגדור ליברמן, מנכ"ל הליכוד; "קדימה" (ומפלגת הלוויין שלה - הגמלאים) שהקים מנהיג הליכוד אריאל שרון כדי להוציא לפועל את תכנית ההתנתקות; "כולנו" של בכיר הליכוד משה כחלון שהבטיח להחיות את הליכוד של מנחם בגין; תל"ם של שר הביטחון הליכודי, משה יעלון; ואחרונה חביבה (בינתיים) - "תקווה חדשה" בהובלת אנשי ליכוד בכירים כגדעון סער וזאב אלקין.
ההגמוניה הליכודית מקרינה גם על החלופות השלטוניות המתמודדות מולה: "מפלגת המרכז" ו"קדימה" כללו בקרבן גם חברים בכירים במפלגת העבודה כדוגמת שמעון פרס, דליה רבין וחיים רמון; "כחול לבן" כללה בתוכה את יעלון ואנשיו (הנדל והאוזר); יאיר לפיד מרבה לצטט את מנחם בגין ומקפיד להזכיר את ההערצה אליו בביתו; ולמרות החזון הפוליטי האליטיסטי יותר של מפלגות הציונות הדתית - הבית היהודי וימינה - כוחן הפוליטי המצומצם אינו מקנה להן מרחב תמרון ומחייב גם אותן לשתף פעולה באופן הדוק עם הליכוד.
בישראל כמו בארגנטינה
ריבוי מערכות הבחירות מעורר באופן תדיר השוואות של ישראל לאיטליה וללמעלה מ-60 הממשלות ששלטו בה מאז תום מלחמת העולם השנייה. עם זאת, אנלוגיה מעניינת להגמוניה הליכודית ניתן למצוא דווקא בפוליטיקה הארגנטינאית ובהתארגנותה, מזה כארבעה עשורים, סביב הציר הפרוניסטי.
ציר פוליטי זה מבוסס על מורשתו של חואן פרון שנבחר שלוש פעמים לנשיא (פעמיים בין 1955-1946 ופעם נוספת ב1974-1973) ושכוללת רכיבים של לאומנות, מנהיגות סמכותנית ופופוליזם כלכלי הנשען על איגודי העובדים.
מרבית הממשלות שכיהנו מאז מותו של פרון הורכבו בידי מועמדים ממפלגתו או ממפלגות שהתפצלו ממנה, אך בעוד קרלוס מנם הוביל בשנות ה-90 מדיניות ניאו-ליברלית של הפרטה וליברליזציה, הקירשנרים - נסטור ואחריו כריסטינה - שבאו בעקבותיו אימצו מדיניות שמאלית יותר של פרוטקציוניזם כלכלי.
מה שמעניין כאן הוא שכולם - ימין ושמאל - פעלו בשם הפרוניזם ה"אמיתי" (אפילו לאפיפיור הנוכחי יש שורשים פרוניסטיים) שהפך למעין מותג מנצח שהכל מסתופפים בצידו ומתיימרים לדבר בשפתו, או, במילים אחרות - להגמוניה.
בניגוד לשימוש הרווח השלילי שנעשה במושג "פופוליזם" בישראל, מדובר במסורת פוליטית חשובה שמייצגת, במובנים עמוקים, את אופייה העממי וההמוני של השיטה הדמוקרטית.
בבסיסה עומדת הנגדה ברורה בין "העם" שנתפס כפשוט ועל פי רוב כהומוגני, לבין האליטות שנתפסות כמנותקות, כאינטרסנטיות ועל פי רוב גם כמושחתות; וכן סבלנות מועטה כלפי המנגנונים הקלסיים, והאליטיסטיים, של הדמוקרטיה הליברלית - ביקורת שיפוטית והפרדת רשויות, עיתונות עצמאית, ממסדי מפלגות ועוד.
כפי שמדגים הפרוניזם, הפופוליזם אינו עשוי מקשה אחת אלא כולל, לצד גרסאות ימניות וסמכותניות, גם גוונים שמאליים "מכילים" יותר (כפי שהראה פרופ' דני פילק), הן ברמה התרבותית והן ברמה הכלכלית.
אף שכתיבן של אנלוגיות היסטוריות, גם האנלוגיה הפרוניסטית אינה מושלמת - פרון אהד את הפאשיזם והפך את ארגנטינה לארץ מקלט לפושעים נאציים כאדולף אייכמן ויוזף מנגלה - יש לה כוח הסברי: הליכוד הפך בשנים האחרונות למפלגה הפרוניסטית-פופוליסטית של ישראל.
חמישים גוונים של ליכוד
אכן, בשנים האחרונות עיקר הוויכוח הפוליטי נסוב סביב נתניהו ואישיותו, אך ברמה האידאולוגית, הפוליטיקה הישראלית מדגימה חמישים גוונים של ליכוד - הסכמה רחבה לגבי "קפיטליזם עם חמלה", ניציות ביטחונית ופרגמטיות מדינית יחסית, לצד מנעד של עמדות על הציר ה"אזרחי" בשאלות של משפט וחברה, דת ומדינה וליברליזם חברתי (זכויות להט"ב, לגליזציה). ככל הגמוניה, גם זו הליכודית מתאפיינת בגמישות אידאולוגית המאפשרת לה להכיל בקרבה ספקטרום רחב יחסית של עמדות.
הרכבת משקפי ההגמוניה הליכודית מעניקה לנו כלי ניתוח חדשים להבנת התנהלותה של המערכת הפוליטית. כך, למשל, ניתן להסביר את התמיכה העממית המתמשכת בנתניהו, למרות התנהלותו האישית והמשפטית הקלוקלת, על רקע מדיניותו הכלכלית הגמישה: אם בכהונתו כשר אוצר הוא אימץ גרסה חריפה (בנוסח קרלוס מנם, אם ממשיכים באנלוגיה) של ניאו-ליברליזם - צמצום מדינת הרווחה, שבירת איגודי העובדים ומדיניות הפרטה נרחבת - הרי שמאז חזרתו לראשות הממשלה ב-2009 הוא הוביל, במידה רבה, "כלכלה דואלית" המקדמת את "קטר" ההייטק ואת השכבות החזקות במקביל למתן הגנה חברתית חלקית (הותרת משטר הקצבאות, גידול בשכר הממוצע ועלייה ברמת החיים) ליתר ה"קרונות" של כלכלת הלואו-טק.
זאת, בשונה, למשל, מארה"ב שבה מגזרים שנותרו מאחור בעקבות הגלובליזציה הכלכלית - ברובם לבנים לא-משכילים - התמוטטו חברתית, כפי שהראתה פרשת ההתמכרות לאופיואידים שקטלה מאות אלפי אמריקאים במה שכונה "מוות של ייאוש".
באופן דומה ניתן להבין לא רק את ההיגיון הפוליטי בהתנהלותן של המפלגות החרדיות שהפכו לחלק מהגוש של נתניהו, אלא גם את מהלכיו האחרונים של מנסור עבאס שנטייתו לימין בציר ה"אזרחי" של ההגמוניה הליכודית דוחפת אותו לפעול מתוך עמדה של ריאל-פוליטיק במטרה להפוך, סוף-סוף, גם את המפלגות הערביות לשחקניות פעילות בזירה הפוליטית.
מוטב אפוא שגם המרכז-שמאל לא יאבד תקווה: כפי שמלמדת המציאות, ההגמוניה הליכודית - אם כוללים בתוכה גם את יפעת שאשא-ביטון, דן מרידור ואהוד אולמרט - רחבה מספיק כדי לכלול בגדרה גם פרוטקציוניזם כלכלי והגנה על השכבות החלשות, תמיכה בזכויות אדם ובמערכת המשפט וחתירה לשלום.
הכותב הוא עמית בכיר במכון שחרית