יועז הנדל וצבי האוזר. פשרה שהובילה להתנגשות בין הרשויות / צילום: אלכס קולומויסקי, "ידיעות אחרונות"
העתירות לבג"ץ בנושא תקציב המדינה חושפות כשל מבני חמור ביחסים שבין הרשות המחוקקת והרשות המבצעת - כשל שמטריד כנראה בעיקר את הרשות השופטת.
הכלל שלפיו ממשלה שאינה מצליחה להעביר תקציב לאורך זמן לא יכולה להמשיך ולכהן, הוא אחד מעקרונות השיטה הדמוקרטית בישראל. זאת, ללא קשר לשאלה אם הוא מעוגן בחוק או בחוק יסוד. הכלל הזה מבטא עיקרון יסוד בהפרדת הרשויות, שלפיו הכנסת (הרשות המחוקקת) מפקחת על תקציב המדינה, ולממשלה אין סמכות לקבוע את סדרי העדיפויות לבדה.
העיקרון הזה הועמד למבחן באוגוסט השנה - וכשל. כדי למנוע את פיזור הכנסת לאלתר, הצביעו באוגוסט רוב חברי הכנסת בעד הצעת הפשרה של חברי הכנסת צבי האוזר ויועז הנדל, אז אנשי סיעת כחול לבן. מאחורי ההצעה של שני הח"כים עמדו אולי כוונות טובות - ההנחה שיימצא פתרון לשיתוק הקואליציוני שמנע את אישור תקציב המדינה - אך התוצאה הרת-אסון.
חברי הכנסת הסכימו לאפשר לממשלה להמשיך ולתפקד ללא תקציב מדינה מאושר ואף אישרו לה תוספת תקציבית של 11 מיליארד שקל, שאותה חילק שר האוצר כראות עיניו ללא צורך באישור הכנסת. ועדת הכספים של הכנסת, שבשנים כתיקונן מאשרת אלפי שינויים בתקציב המדינה, הפכה את עצמה לגוף פורמלי שמעדכנים אותו בדיעבד.
חברי הכנסת בחרו להתפרק מסמכותם, כי האפשרות האחרת - התפזרות הכנסת והליכה לבחירות - הייתה הרבה יותר גרועה יותר מבחינתם. הממשלה הציעה להם לא רק דחייה במועד הבחירות, אלא גם הבטיחה לסיעות הקואליציה תוספות נדיבות במסגרת הכספים הקואליציוניים.
האירוע עצמו היה אולי חד-פעמי, כטענת המדינה, אבל הכשל נשאר. האינטרס האישי של חברי הכנסת יגבר בכל פעם שדילמה כזו תובא בפניהם גם להבא. האם יש לשופטים ספק בכך?