גירושים / צילום: שאטרסטוק
בני זוג שנשאו בשנת 1963, והביאו ארבעה ילדים לעולם, מצאו עצמם מתדיינים בבית המשפט לענייני משפחה בחלוף חצי מאה. לאורך חיי הנישואים דווקא התקיימה ביניהם חלוקה ברורה והרמונית של הפונקציות המשפחתיות, מתוך אהבה והסכמה מלאה, במסגרתה הבעל שימש כאיש שירות הביטחון רחוק מהבית, והאישה הייתה עקרת-בית שטפלה במשפחה וגידלה את הילדים. במהלך הקריירה הארוכה שלו הבעל נזקק לטפולים רפואיים רבים, והאישה טיפלה גם בו במסירות רבה.
לאחר כ-20 שנות נישואים הבעל עבר לחיות בארה"ב, וחיי הזוגיות של בני הזוג הסתיימו, אך הם נותרו בקשר הדוק וחם, ומסירותם ההדדית לא פחתה. בחלוף מספר שנים של פירוד, בני הזוג חתמו על הסכם גירושים, במסגרתו האישה ויתרה על חלקה בעסקים שבנה הבעל בארה"ב, והוא בתמורה ויתר על חלקו בביתם המשותף והותיר אותו במלואו לאישה.
חלפו עוד שנתיים, והבעל לשעבר פנה שוב לאישה וביקש ממנה לשנות את הסכם הגירושים. הוא שיתף אותה כי עסקיו מצויים בקשיים כלכליים רבים, ולכן הוא ביקש לקבל בחזרה חלק מהבית, שעבר לבעלותה.
במסגרת יחסיהם הטובים והמיטיבים ומתוך אמון, האישה הסכימה, והם חתמו על תיקון להסכם הגירושים. במסגרת תיקון זה, 40% מהבית נרשם בחזרה על שם הבעל, והוא מצדו התחייב להוריש את חלקו בנכס לילדיו בלבד.
הבעל גילה בגיל שמונים שהוא נותר ללא רכוש
הבעל נותר לחיות בארה"ב, והאישה עשתה שימוש בלעדי בבית ואפילו השכירה את חלקו לשימוש גן ילדים. מתברר כי עם השנים התאוששו שם עסקיו של הבעל, וילדיו, שבגרו בינתיים, הצטרפו לניהול החברות שהקים בארה"ב. הם אף שכנעו אותו להעביר את החברות על שמם, כדי לחסוך בעתיד את מס הירושה שחל בארה"ב.
כתוצאה מכך, לפני שלוש שנים, כאשר פרץ סכסוך עסקי בין האב לבניו, הוא גילה כי כעת, בשנות ה-80 לחייו, הוא נותר ללא רכוש. את העסקים מחזיקים הבנים, ובבית מחזיקה אשתו לשעבר.
הבעל לשעבר פנה לבית המשפט ותבע לממש את חלקו בבית באמצעות מכירתו, בעוד שהאישה לשעבר התנגדה והציגה טענות שונות נגד התיקון להסכם הגירושים. בית המשפט דחה את מרבית טענותיה, וכך נותרה רק שאלה משפטית מורכבת אחת, והיא בנושא ההתחייבות של הבעל להוריש את חלקו בבית לילדים - התחייבות שהוא אינו מוכן לקיים כעת, לאור הסכסוך והנתק שנוצר ביניהם.
ייעוץ משפטי נכון בשעת חתימת התיקון להסכם היה מבהיר לבני הזוג לשעבר כי על אף שהתחייבות בהסכם גירושים להוריש נכסים לילדים נראית כפתרון מוצלח והוגן לבעיית חלוקת הרכוש וחוסר האמון בין בני זוג שנפרדים, מבחינה משפטית התחייבות כזו פסולה ואינה תקפה. החוק אוסר במפורש על אדם לשלול בחייו את זכותו לשנות את צוואתו בכל עת ואת זכותו לבחור למי להוריש את נכסיו, למעט בדרך של עריכת צוואה הדדית.
מאחר שתנאי זה כבר היה כלול בהסכם הגירושים, והאישה הסתמכה עליו כאשר הסכימה להחזיר לבעל חלק מהבית, שכבר היה בבעלותה - הרי שפתרון משפטי, במסגרתו התנאי פשוט יימחק, אינו הוגן כלפי האישה. מאידך, גם פסילת התיקון להסכם הגירושים כולו, כך שהבית יוחזר במלואו לאישה, אינו צודק ומקפח את הבעל.
הפתרון המשפטי שניתן במקרה זה, וגם בתיקים דומים בעבר, הוא לראות בהתחייבות להוריש לילדים את הנכס, כתמורה לוויתור שערך בן הזוג השני. לכן, במקום התחייבות להכין צוואה שאינה תקפה, בן הזוג נדרש על-ידי בית המשפט ליצור מחויבות בלתי הדירה להעביר את הנכס לילדים בעודו בחיים, אך שתופעל באמצעות נאמנות רק לאחר מותו, ובנוסף לדאוג לרשום הערות אזהרה על הנכס לטובת הילדים.
עו"ד ליהיא כהן-דמבינסקי עוסקת בדיני משפחה וירושה