הלוויה המונית במגזר החרדי בזמן מגפת הקורונה / צילום: שוקי לרר
אני מסתכלת על התמונה השחורה הזאת וחושבת שבימים כתיקונם הייתי גאה להיות חלק מההמון השחור הזה. למען ה' זה האחים שלי! גם שלכם.
בימים עברו זו היתה יכולה להיות תמונה שמסמלת את מה שאנחנו הדוסים קוראים "קידוש ה'": אלפים אלפים, נער זקן וטף ממררים בבכי ונוהרים אחר מיטתו של רב ישיש בן 99. תראו לי איפה ביקום מקביל ילד בן 9 ממרר בבכי אחר לכתו של זקן שנושק ל-100. כן. אלו גיבורי התרבות שלנו, שרי התורה והרוח וכשהם הולכים מאיתנו - משהו מת בנו. ואיך עכשיו הכל התהפך לנו ועלינו?
מצטערת חבריי החילוניים (והדוסים), לא דחוף לי לצאת חובת הגינוי, לא דחוף לי ללכלך על המגזר שלי. אתם עושים את זה הרבה יותר טוב ממני מבית ומחוץ. קחו למשל את אחד מהכותבים במוספי סוף השבוע האחרון שהציע לירות בנו בכדורי גומי. אגב למה רק כדורי גומי? אפשר גם להרוס לנו את הבתים, למשל.
קראתי הצעות נדיבות פחות כמו למדר אותנו מהשלטון הדמוקרטי או לחילופין להרעיב אותנו. ואני רק עומדת מהצד, עצובה ושואלת איפה אתם? איפה כל החברים החילוניים שלי? אנחנו צריכים להיכנס לחדר לבד ולחשוב טוב טוב.
איפה כל מפגשי הסלון שעשינו? איפה כל החברים שלי שאמרו לי: "אבל את לא כמו כל החרדים", מה הועילו שנים של מפגשי חיבור, כל הפעמים שכיתתתי רגליי להגיע אליכם, לקיבוץ ולבר לנפץ סטראוטיפים, לשבור דעות קדומות.
כל הררי הצ'ולנט שאכלנו יחד, כל הנקודות חיבור שמצאנו הלכו, התאדו עם ענני העשן והפיח. חבריי החילוניים, העולם החרדי בשעתו הקשה, בליקוי מאורות. אנחנו קוברים את מתנו, מתבודדים בד' אמותינו, על כל בלטה בדירת ה-3 חדרים שלי יש ילד מבודד, בלי נטפליקס, בלי תקווה, בלי חלון. עם שיימינג שלא היה כמותו. עם הסתה מטורפת.
לא הבטחנו זה לזו שברגע האמת אתם תהיו השגרירים שלי ואני שלכם?
אני רואה אתכם. ברשתות החברתיות וברשתות השיווק, בסופרפארם, במשרדים, בתחנות האוטובוס תופסים ממני מרחק. הרבה מעל השני מטר. אני רואה את השנאה בעיניים. את האכזבה שלכם ממני. את הפחד. את ההכללה, אני וילדיי נטל כבד עליכם, על מערכת הבריאות, גמרנו לכם את האוויר. עכשיו תגידו, ככה נוטשים באמצע הקרב? ככה שוכחים? את הרב פירר ואת יד שרה ואת זיכרון מנחם וחסדי נעמי ואת "ידידים" וזק"א? זה יפה ככה לשכוח? לא הבטחנו זה לזו שברגע האמת אתם תהיו השגרירים שלי ואני שלכם?
לא סיכמנו בסוף כל מפגש "בפלוגתא", "בעמיתי הינם לסובלנות חברתית", "במסע ישראלי", "בגוונים", בשא"גי בבינתחומי, "במעוז" "ובקונגרס הישראלי של מועצת ההסכמות " ובגשר" ב"עוד ניפגש", וכל נאום השבטים וזה.
הרי התחננתי בפניכם בסיום כל מפגש שאם אי פעם ישמיצו אותי ויכלילו בתוך כל הגוש השחור אתם תגנו עלי, תשמרו עלי. כי אני, אני "לא כמו כל החרדים". ועוד אני יעל מזרחי. אני בחזרה הבטחתי לכם שאם אי פעם אשמע את המשפט המגעיל "עגלות ריקות" אני אסתער ואגן עליכם בגופי עם כל אחד עשר ילדיי. אני לא אלך לקצה ולא אגזור עליכם מידור והרחקה ומשפט שדה ולא אחרוץ את דינכם בכיכר העיר.
כי לא כולכם רוצחי נשים וראשי ממשלות ואנסים ורוצחי נהגי מוניות תמימים, והילדים שלכם לא באיה נאפה ולא כולכם מחפיצי נשים ובריוני רשת. כי אני זוכרת אתכם, הרי אכלנו ושתינו משהו יחד ואני יודעת שאתם עולם ומלואו של סולידריות ואהבה ואתם מתים במקומי על הארץ הזאת.
אבל לי, בניגוד אליכם, בעת הזאת, יש מקום של כבוד לאקסים הראשונים. גם כשהכל נגמר. לא מלכלכים. חברים, כשלנו. כשלנו ברגע האמת. תראו איזה עולם עצוב.
חולים שמעבירים את הנגיף למרפאיהם, נכדים שמקצרים את חיי הסבא והסבתא שלהם, נשים מעוברות שנפרדות מעולליהן כדי לשרוד. קשישים שהולכים טרם זמנם ועוברים שנולדים טרם זמנם, כלות עצובות. חתונות לוויות והפגנות קודש וחול משמשין בערבוביא. היקום התאבד. שנים של מפגשים, חיבורים, סמול טוק הלכו לאיבוד, יקח שנים להחלים חברתית ולאחות את הכל.
הלוואי שעוד ניפגש.
אני מתגעגעת אליכם אחים שלי כמעט כמו הגעגועים לסדצקי ולברסי - כי אז שנאתם אותי פחות, ואתם יודעים מה הכי מפחיד אותי ומה הכי שורף לי את הלב? שאחרי שהקורונה תלך מאיתנו, והיא תלך, אני אשאר בלי חברים חילוניים.
הכותבת היא חרדית, אם ל-11 ילדים, ראש לשכת נציב שירות המדינה ופעילה חברתית