הפגנה נגד אלימות משטרתית - תל אביב / צילום: רוני שיצר
אלימות שוטרים היא תופעה שצריך למגר, אבל זו טעות לחשוב שבכך דיינו, וזו טעות להפנות אצבע מאשימה למשטרה לבדה. אירועי אלימות שוטרים באירועי אכיפת תקנות הבריאות הם עדות לאובדן אמון הציבור במוסדות השלטון, בנבחריו, ברשויות החוק והאכיפה, רעה חולה שפשטה ומאיימת להכחיד את הדמוקרטיה. לא פחות. והאשמים - נבחרי הציבור וממשלת ישראל.
אירוע האלימות הזה מתרחש בנקודת הקצה, נקודת המפגש שבין אזרח לשוטר (או שלושה) הבא/ים לבצע את מלאכתו/ם, ולו רק אכיפה שגרתית שתכליתה נראות. המפגש הזה שונה מן היסוד במגזרים השונים, אך בכולם מדובר במפגש נפיץ מתמיד עוד לפני שהחל:
במגזר האחד, זה הרואה עצמו כפוף לשלטון החוק, כבר אין מדובר במפגש בין אזרח שומר חוק לשוטר, נציג רשויות האכיפה. הפעם כבר מדובר באזרח שהמדינה פגעה בזכותו לכבוד בסיסי, והוא ניצב מול נציגה של הפוגעת. מדוע פגיעה בכבוד הבסיסי? משום שהמדינה בחרה להעניש אותו, בהיותו חלק מרוב, על עבריינות מתריסה של מיעוט מובחן שאינו מכיר בסמכות החוק, והיא מנהלת את משבר המגפה מבלי לשקול את מידת הפגיעה שנגרמת לו ולאזרחים רבים אחרים מהחלטותיה.
החלטות אלה, שבבסיסן העדפה בוטה של שיקולים אישיים על פני השיקול הציבורי הענייני, פוגעות בחירויות היסוד של כל אזרח - בחופש העיסוק, בחופש התנועה, בזכות לפרטיות, בחופש הביטוי וההפגנה ועוד. המדינה בחרה להעניש את הרוב שנותן ונסחט במשך שנים על פשעיו של המיעוט שסוחט, ומשום כך פגעה בכבודו של הפרט, וכפועל יוצא מכך נשחק אמונו במערכת הציבורית.
מאידך, במגזר האחר, זה הרואה עצמו כפוף לדין תורה ודבר רבניו, המפגש נפיץ אף יותר, שכן בתרבות קבוצות הקיצון של המגזר הזה חוקי מדינת ישראל מעולם לא חלו, ואילו כעת באים נציגיהם במערכת האכיפה "להתערב" באורחותיהם בשמה של בריאות הציבור, "מפריעים" לאנרכיה להתנהל במפגנים בוטים של התרסה אל מול משטרה משותקת, אל מול שלטון החוק.
המפגש הזה מסתיים לא אחת באש ולהבות או בהימנעות מאכיפה מלכתחילה. שוויון בפני החוק חייב להראות ולהיעשות, ואילו כאן מופר העיקרון הבסיסי הזה בפומבי, הפרה בוטה שמחירה כבד, כאילו חל כאן דין אחר, מדיניות אכיפה אחרת, מדינה אחרת. אובדן אמון בסיטואציה כזו הוא הרע הידוע מראש.
אלימות שוטרים היא תופעה פסולה, ועל המשטרה למגרה. אבל אין די בכך כדי לעצור את קריסת הדמוקרטיה, שכן השבר עמוק, ותחילתו לא במשטרה. האלימות המשטרתית ואובדן האמון ברשויות הם תוצאה של המחדל בניהול משבר הקורונה, תוצאה של מדיניות מפלה הפוגעת שנים בכבודו של הרוב שומר החוק, תוצאה של זלזול ורפש שהטיחו נבחרי הציבור ברשויות שעליהן הופקדו, תוצאה של מתקפה מכוערת וחסרת תקדים על רשויות המשפט והאכיפה, על גופי תקשורת ועל בכירים וראויים בשירות הציבורי ועוד.
הרבה נכתב על כך, הכול נזעק, אך זה הזמן לפרקטיקה - שיקום הדמוקרטיה והחברה מחייב את שורת המהלכים הבאה: שינויי חקיקה שיחזקו מנגנוני איזונים ובלמים - שחוק יהיה חוק ולא פלסטלינה, רגולציה שתהפוך את השירות הציבורי לכזה המעורר כבוד, אמון ויוקרה, שתחילתה סנקציות על הפרת חובת האמון לציבור ומניעת האפשרות מעבריין מורשע לשמש במשרה ציבורית נבחרת או ממונה, צמצום מעורבות פוליטית במינויים בשירות הציבורי, רפורמה בסמכויות השלטון המקומי והעברת מנדט לרשות המקומית על בסיס צביונה בנושאים כגון תחבורה ציבורית ופתיחת בתי עסק ומסחר בסופי שבוע וקודם כל - סמכויות אכיפה וניהול במשבר הקורונה. וכן - חינוך לדמוקרטיה ושוב חינוך. ואז, אולי, תהיה לנו ארץ נהדרת.
הכותבת היא שותפה במשרד עורכי הדין דנינו שי משה, מתמחה בזכויות אדם ובמשפט מנהלי