בחירות / צילום: שלומי יוסף
בפוליטיקה הישראלית סקרים לא נועדו רק כדי להראות מהי דעת הקהל, אלא גם כדי לעצב אותה. לעתים הדבר נעשה במכוון, כמו במסרונים (SMS) של סקרים מטעם פוליטיקאי מסוים שבהם השאלות מעוצבות ברוח הספין התורן שלו, אבל הדבר קיים גם בסקרים של המכונים המכובדים ביותר. לדוגמה, לאחרונה קיבלה הרשימה המשותפת כ־10 מנדטים בסקרים של ערוץ 13 ו־9 מנדטים בסקרים של הערוצים 11 ו־12, בעוד רע"ם קיבלה 4 מנדטים בסקרי ערוץ 13 וכלל לא עברה את אחוז החסימה בסקרים שפורסמו בערוצים האחרים, וכמוה גם מרצ. מדובר בסקרים הראשונים שבהם רע"ם ומרצ אינן עוברות את אחוז החסימה, אך יש סיכוי טוב שנראה עוד סקרים כאלה בשבועות הקרובים, בגלל מעגל הקסמים של הסקרים.
ההבדל במספר הנסקרים בין מפלגה מעל אחוז החסימה (3.25%) לבין זו שקצת מתחתיו הוא קטן. רוב קוראי הסקרים לא ייכנסו לפרטים הקטנים ולאחוזים, ויבחינו רק בין "מעל אחוז החסימה" ובין "מתחת לאחוז החסימה". אלה מהם שמתלבטים למי לתת הפעם את קולם ירגישו שיבזבזו את קולם על מפלגה שבסקר אינה עוברת את אחוז החסימה, רבים מהם יפסיקו לתמוך במפלגה זו ולפיכך בסקר הבא התמיכה בה תצטמק עוד יותר, וחוזר חלילה. לעתים מתרחש דווקא תהליך הפוך: לפני הבחירות ב־2006 הייתה מפלגת הגמלאים מתחת לאחוז החסימה רוב הסקרים, אך סקרים אחדים שמיקמו אותה מעליו טרם הבחירות הזניקו אותה עד ל־7 מנדטים. גם מסיבות עיתונאים על איחוד מפלגות ועל הקמת מפלגות חדשות ו"מבטיחות" יכולות לתת באזז חיובי למפלגות אלה, וסקר ראשון טוב יגרום לבוחרים נוספים "לקפוץ על העגלה" של המפלגה, במה שידוע "bandwagon effect".
אנשים נוטים לאהוב את מי שמצטייר כמנצח ולנטוש את מי שמצטייר כמפסיד, ובעיקר משום כך הסקרים שיוצרים את האפקטים האלה הם בעייתיים. הבעייתיות הטמונה בסקרי בחירות ידועה ונחקרה לעומק על ידי עיתונאים כמו תומר אביטל, פסיכולוגים פוליטיים כמו חגי אלקיים־שלם ומדעני נתונים כמו יונתן לזר־תלם. אולם כלי התקשורת המרכזיים מתעלמים מהתובנות של חוקרים אלה ומדווחים על סקרים בצורה מטעה.
הבעיה הגדולה ביותר היא מבנית - הסוקר מציג רשימה ארוכה של מפלגות והמדגם אינו גדול (גם משיקולי עלות), לכן טעויות הדגימה גדולות יותר מאחוז החסימה עצמו. ברוב הסקרים אין הבדל משמעותי בין "3%" ובין "4%", וזאת להבדיל מסקר שבו מוצגים שתי מפלגות או מוצגים שני מועמדים (כמו בפוליטיקה האמריקאית). רואים זאת פעם אחר פעם, כשהסקרים מצליחים לאמוד היטב יחסית את הגודל של "גוש השמאל־מרכז" ושל "גוש הימין", אבל טועים בהתפלגות הקולות בתוך אותם "גושים".
זאת ועוד, הסקר מושפע הן ממי שבוחר לענות עליו הן ממי שבוחר להימנע מכך. צעירים מצביעים באופן שונה ממבוגרים, דתיים מצביעים באופן שונה מחילונים, לבוחרים מקרב החברה החרדית ומקרב החברה הערבית קשה במיוחד לרוב הסוקרים להגיע, ולעורכי הסקר קשה מלכתחילה לערוך מדגם מייצג של חברות אלה. לפיכך שיעור המשיבים לסקרים קטן מאוד בקרב חרדים ובקרב ערבים, בייחוד בקרב המבוגרים שבהם. למדגם בחברה הערבית יש בעיה נוספת - שיעור גדול מהערבים בישראל גרים ביישובים קטנים שאינם נכללים במדגם.
ניסוח השאלות עלול אף הוא להטות לכיוון חיובי או לכיוון שלילי, בעיקר בחברה הערבית. בדרך כלל אנחנו מזהים ניסוח מוטה בשאלות מדיניות, כמו תמיכה או התנגדות להסכמי שלום, אבל התופעה קיימת גם בסקרי מנדטים. חשבו לדוגמה על סקר שבו אחת האפשרויות היא "הליכוד", לעומת סקר שבו אחת האפשרויות היא "הליכוד בראשות נתניהו". עצם אזכור שמו של נתניהו יעורר אנטגוניזם חריף בציבורים מסוימים ואהדה רבה בציבורים אחרים, והוא עלול להשפיע על מה שאדם שממילא מתלבט יענה בסקר; וכך הדבר גם במצב שבו בראש המפלגה עומד אדם חדש יחסית בפוליטיקה או מוכר פחות, כמו מנסור עבאס.
הפתרון הוא קודם כול לחייב את חברות הסקרים להקפיד על עבודה מקצועית ושקופה אשר עליה יפקח גוף חיצוני בעל "שיניים". במערכות הבחירות האחרונות כבר הוכנסו שיפורים בתחום שאת חלקם יזמה ועדת הבחירות (הגדלת השקיפות וחובת גילוי נאות), וחלקם נבעו מלחץ חיצוני (מאמץ גדול יותר לסקור בוחרים ערבים), אך בכך אין די.
ולסיום - לאחר הבחירות באפריל 2019 כתב אלקיים־שלם שעלינו לדרוש מהתקשורת יותר, לתבוע ממנה לסקר את הבחירות ואת המפלגות בצורה שקופה יותר ושטחית פחות, והכי חשוב - להתמקד במהות ולא רק בסקרי מנדטים.
הכותב הוא חוקר בחוג ללימודי עבודה, אוניברסיטת תל־אביב, החוג לממשל ומדיניות, אוניברסיטת אוקספורד. מנכ"ל הפורום הכלכלי הערבי