אבישי בן חיים וברוך קרא. ניסיון השתקה שחוטא כלפי הצופים / צילום: מתוך ויקימדיה ורונן פדידה
התיאוריה של אבישי בן חיים על "ישראל הראשונה" המשמרת את מעמדה כקבוצה שלטת באמצעות מערכת המשפט ועקיפת ההליך הדמוקרטי, וזאת בשעה שהיא מפסידה ל"ישראל השנייה" במאבק על דעת הקהל, היא מקורית ומדויקת. על פניו זה אמור היה להחמיא, אלא שכאן מופיעה כוכבית קטנה - בחלקיה המקוריים התיאוריה של בן חיים אינה מדויקת, ובחלקיה המדויקים היא אינה מקורית.
החלקים המדויקים בתיאוריה הזו הם כמובן אלה שנסמכים על הכתיבה של פרופ' מני מאוטנר, כתיבה שכל משפטן ישראלי מכיר. מאוטנר טוען מזה שנים כי בית המשפט משמש מעין "מנגנון פיצוי" אקטיביסטי המחפה על תהליכי עומק בחברה. ירידת כוחו של השמאל הפוליטי החל מסוף שנות השבעים, ועליית כוחן של הקבוצה הציונית-דתית והחרדית, "מתאזנים" במסגרת פסיקות בית המשפט העליון. את מה שהשמאל אינו מצליח להשיג ביום הבוחר, הוא מבקש להשיג ביום העותר.
התיאוריה של מאוטנר אינה תיאוריה משפטית צרה. היא תיאוריה סוציולוגית רחבה המשקללת מספר אלמנטים נוספים מעבר לניתוח המקצועי של כל החלטה שיפוטית לעצמה. היא מצליחה להסביר בצורה מושלמת רבות מהחלטותיו העקרוניות של בית המשפט, עד שצריך להיות עיוור כדי לא לראות עד כמה היא מדויקת. לא במקרה היא הפכה לתיאוריה רווחת כל כך, הן בקרב רבים בשמאל (ומאוטנר הוא כמובן מייצג בולט של השמאל הישראלי) והן בקרב הימין.
למרות זאת, נראה שרוב פרשני המשפט בתקשורת פשוט לא שמעו עליה. מי שצופה בהם עלול לקבל את הרושם שמערכת המשפט הישראלית היא מקום שמנפק החלטות מקצועיות גרידא, שאינן קשורות כהוא זה למלחמת התרבות שמשתוללת בחוץ. מבחינת פרשני המשפט להעניק שירות לציבור הקוראים והצופים שלהם, משמעו למנוע ממנו את התובנות החשובות האלה על עולם המשפט. תפקידם, בעיני עצמם, הוא לחסום עמדות כאלה ולא לאפשר את השמעתן.
אבישי בן חיים הוא פרשן אחר. לא במקרה הוא אינו פרשן משפטי. כמו מאוטנר גם לו יש תפיסה סוציולוגית של המשפט, ובעיקר - של משפט נתניהו. הוא רואה בו כיותר מאשר עוד הליך פלילי של גניבת רכב או חבלה חמורה. הוא מאמין, ואני מאמין לו שבכל ליבו, שמשפט נתניהו מבטא זרמי עומק בחברה וניסיון לדכא את הקבוצה שנתניהו מייצג. הבריונות (שכמובן אינה מודעת לבריונותה) שברוך קרא הפגין כלפיו השבוע באולפן חדשות 13 וההאשמות שהטיח בו, לפיהן הוא משקר, הן דוגמה נהדרת לחוסר היכולת של פרשני המשפט להכיל עמדה מהסוג הזה.
התגובה הכוחנית והמכוערת הזו מבטאת את העובדה שלפרשני המשפט מסוגו של קרא אמונה יוקדת, כמעט דתית, בכך שהמשפט הוא רק משפט ושלא ניתן להסביר אותו אלא באמצעים מקצועיים, במערכת סגורה. לכן, כשבן חיים מעז להסביר את משפט נתניהו באופן סוציולוגי, ככזה שיש לו סיבות חברתיות וגם תוצאות שכאלה, נפתחים עליו שערי הגיהנום. הוא מוקע אל מול העדה כולה. בדיוק כפי שראוי לעשות למי שכפר בעיקר.
לא שיק פתוח
אלא שכשברוך קרא משתיק את בן חיים ולא מאפשר לו לתווך את משפט נתניהו באופן שחורג משאלות משפטיות ומקצועיות, הוא חוטא לא רק כלפיו. הוא חוטא קודם כל כלפי צופיו שלו שזכאים לקבל ממנו תמונה רחבה יותר של עולם המשפט. התפיסה שפרשני משפט מסוגו של קרא מייצגים, היא תפיסה מיושנת, שמעטים מאוד כיום עדיין מחזיקים בה. היא רואה בבית המשפט מקום שפוסק אך ורק על פי אמת משפטית-מקצועית, ומתעלמת מהיותו גם סוכן של ערכי שמאל מובהקים. כאלה שלא קונים שביתה בציבור, אבל בהחלט נפוצים בין שופטיו.
כשברוך קרא צועק על אבישי בן חיים שהתיאוריה הסוציולוגית שלו היא לא דעה אלא "שקר", ושהוא קובע זאת כ"פרשן משפטי של ערוץ 13" (מי ישמע, כן?), הוא אפילו לא מבין עד כמה הוא מעיד על תפיסתו הצרה. הרי האמת היא שאנשים כמו אבישי בן חיים, שמביאים איתם תיאוריה רחבה יותר מזו שמאפיינת את "פרשני המשפט", כשירים פי כמה וכמה מאנשים כמו ברוך קרא לנהל את הדיון על משפט נתניהו.
אלא שהביקורת שלי על קרא היא כמובן לא שיק פתוח לכל תיאוריה סוציולוגית שתבקש להסביר את המשפט באופן כללי ואת משפט נתניהו באופן ספציפי. במקרה של בן חיים אני סבור שהתיאוריה שלו מאולצת ולא מתאימה למציאות הישראלית. הוא מזכיר לי אדם שהלך לאיבוד במהלך ניווט וכשהאזור שנקלע אליו לא תאם את המפה הטופוגרפית שבידו, שיכנע את עצמו שההר שלפניו הוא למעשה נחל, הנחל גבעה, והגבעה היא עמק.
הניסיון של בן חיים לתאר את מערכת המשפט על בסיס תיאוריה חצי מרקסיסטית של מדכא ומדוכא, ישראל הראשונה וישראל השנייה, שגוי בעיניי. זה לכפות על השטח מפה שאיתה הגיע מהבית כמומחה למגזר החרדי ולתנועת ש"ס. אגב, אני גם לא רואה בטענה הזו טענה ימנית. בעיניי היא פשוט טעות. אמנם מערכת המשפט סובלת מעדתיות, והיא בהחלט גם מפלה לרעה אוכלוסייה דתית, אלא שבעיניי לא אלה מאפייני היסוד שלה כיום, ולא זו מפת הדרכים שבאמצעותה ניתן לפענח את המסה המרכזית של החלטותיה החשובות.
למשפט את הפוליטיקה
אז האם אני מסכים עם ברוך קרא? האם משפטו של נתניהו הוא עוד משפט פלילי שאותו יש להעריך על פי הכלים המשפטיים הרגילים המוכרים לנו? לחלוטין לא. הרעיון הזה כמעט מגוחך בעיניי. גם אם אבישי בן חיים טועה, והוא טועה בעיניי ברבדי העומק שאותם הוא מזהה תחת פני השטח, הוא לא טועה בעצם היומרה שלו לזהות אותם, שכן הם בהחלט שם. בין הנקודות עוברים גם קווים. רק שכדאי לזהות את הקווים האלה בצורה ישרה.
משפט נתניהו אינו משפט המזרחיים, ישראל השנייה, הליכוד, או הימין. אבל משפט נתניהו הוא בהחלט, וכתבתי את זה ביום שנפתח, לא רק משפטו של נתניהו. משפט נתניהו הוא גם - ולמעשה לפני כל דבר אחר - משפטה של הפוליטיקה. היא שיושבת לצד נתניהו על כיסא הנאשמים, ואליה מכוונת הפרקליטות. משפט נתניהו הוא הניסיון הכי רחוק שנעשה כאן אי פעם למשפט את הפוליטיקה. לסרס אותה. לאלף אותה. להכפיף אותה למערכת כללים משפטית ולאנשי המשפט, ולא לאפשר לה להתנהל על פי כללים משלה.
זה ניסיון נוסף להפליל עניינים המצויים בלב הפעילות הפוליטית. לצבוע בשחור כהה ענייני תן וקח אפורים, המצויים בפוליטיקה כמעט מעצם טבעה. נתניהו בהקשר זה אינו מעניין כנבחר ציבור ימני. ודאי שלא כמזרחי. הוא מעניין את המערכת המשפטית כראש ממשלה. כמבצר פוליטי שטרם נכבש. כהזדמנות לסמן טריטוריה שטרם סומנה עד היום.
ברוך קרא טועה כשהוא משתמש בדוגמה של אולמרט כדי לטעון שנתניהו הוא עוד מקרה של עבריין שהמערכת תופסת אותו. משפט נתניהו אינו נסוב על מעטפות כסף. הוא ניסיון נועז מאוד להגדיר תחומים המצויים בליבת הפעילות הפוליטית כשוחד. ככאלה שנדרשים בהם אישורים מראש מאת מהיועץ המשפטי. נתניהו כמעט ואינו המטרה כאן. הוא האמצעי. המשפט שלו הוא המגאפון שבאמצעותו ייצעק המסר.
הכותב לומד לתואר שלישי במשפטים באוניברסיטה העברית, מעניק ייעוץ לגופים שונים, לרבות בתחום הבנקאות, ושימש בעברו כיועץ לענייני חקיקה של שרת המשפטים לשעבר איילת שקד
*** חזקת החפות: יודגש כי גם לאחר הגשת כתב האישום נגדו, ראש הממשלה בנימין נתניהו מכחיש את המיוחס לו, לא הורשע בביצוע עבירה, ועומדת לו חזקת החפות.