פארק רמות מנשה בעמק השלום / צילום: איל יצהר
זה הזמן הכי יפה בשנה לבקר בעמק השלום, המשתפל מהקצה הדרום־מזרחי של יקנעם עילית לכיוון נחל השופט, כשהכול ירוק ופורח ושקט וזורם וחוגג את האביב. כבשים רועות בין מרבדים של כלניות בשלל צבעים, נוצצות בין הנוריות והאיריסים. פה ושם קורצת רקפת לפרפר מזדמן. לכאן השלווה באה כדי להירגע. האם תופר מנוחתה?
בחודש שעבר החליטה הוועדה הגיאוגרפית של מחוז חיפה במשרד הפנים להמליץ לשר הפנים על העברת שטחים פתוחים בהיקף כולל של 1,400 דונם מהמועצה האזורית מגידו לידי יקנעם עילית, כדי לייעד אותם לבנייה עתידית. חלק מהשטחים האלה קרובים מדי לעמק השלום. אם תאושר התוכנית, יעלו דחפורים על העמק, ינגסו בו ויזיקו לו. המאבק הסביבתי על עמק השלום - יקנעם עילית ומי שעומד בראשה, סימון אלפסי, נגד שאר העולם - יצא לדרך.
אני עומד בלב העמק עם חברי מטה המאבק והם מראים לי את קו הבנייה העתידית, שילך ויתקדם מהשכונות החדשות של יקנעם עילית לכיוון העמק. "תיקח מהכלניות, בקו של האנטנה, עד הביג, מעץ האלה הבודד ועד לקו של החאן", אומר לי אילן הראל, יזם ומתכנת, "על כל השטח הזה יהיו בניינים". קשה לתפוס את זה.
יותר מ־55 אלף ישראלים כבר חתמו על העצומה להצלת העמק, כמו גם כל הגופים הירוקים שמתנגדים לבנייה בפנינת הטבע הזאת, שאף מוכרת כמרחב ביוספרי על ידי אונסק"ו. "צריך לשאול מה האינטרס הציבורי", אומר יונתן ניר, במאי דוקומנטרי, "מקום ייחודי כל כך שמאות אלפי ישראלים מבקרים בו בשנה או שכונה ל-3,000 איש. אם הכול יהיה רק בניינים זו תהיה בכייה לדורות".
"הבנייה פה תזהם את יובלי נחל השופט ונחל סנין", מוסיף אוריאל בן-צבי, "הרי אחר כך יגידו שצריך להעביר פה כביש, כי יש פקקים". אני עוקב בעיניי אחרי המסלול של הכביש העתידי, עם הפקקים. "כבר עכשיו יקנעם עילית היא עיר פקוקה לגמרי כי בנו בלי להתחשב בתשתיות", אומר הראל. אנשי צוות המאבק מתחלקים בתפקידים, קצת כמו להקת בנים. הראל מתמצא בפרטים, ניר הוא איש החזון והעתיד, בן-צבי חושב על הטבע.
***
אנחנו נוסעים בקלאב-קר של בן-צבי אל חוות עמק השלום, שבלב העמק. בחווה יושבת היום עמותת לטם, המנגישה את הטבע לבעלי צרכים מיוחדים. חלקים נרחבים מהעמק - שזה דבר מרגש בהחלט - הונגשו לנכים. בעמק השלום נמצא המסלול המונגש הארוך ביותר בישראל.
בחווה אנחנו פוגשים את רז רוטמן (27), מדריך טיולים מוסמך בחווה ופעיל במאבק, שלוקח אותנו לטיול בשבילים. "אם התוכניות לבנייה בעמק השלום יתממשו, הבנייה תגיע עד ל־127 מטרים מהחווה וכל חוויית הטיול של הבאים תיהרס. ולא רק זה, יהיו פה בעיות ניקוז והצפות. עזוב שאני מורה דרך פה ופרנסתי תיפגע - מה שרוצים לעשות זה עלבון לכל המטיילים. אין עוד מקום כזה בארץ שבעלי מוגבלויות יכולים לטייל בו".
***
יש המון מאבקים סביבתיים בישראל - בים, באוויר וביבשה. רובם ראויים וחשובים. אבל בסוף יש רק מאבק סביבתי אחד חשוב שמשתכפל ומתפצל שוב ושוב ומופיע במקומות שונים ותמיד סביב אותה השאלה: מה עושים כשהמדינה נשארת קטנה אבל האוכלוסייה הולכת וגדלה? ישראל מצטופפת. עד עכשיו נדמה היה שהמאבקים נסבו על הסוגיה איפה יגורו כולם, מה שנקרא מצוקת הדיור. אבל בגדול, כבר למדנו שאפשר לבנות מספיק; מספיק דירות, מספיק בזול ומספיק מהר - הרי עוד לא ראינו את אלפי הזוגות הצעירים שישנים ברחוב.
נראה שהשאלה הסביבתית החשובה יותר, שרק הולכת ומתבהרת, היא לא איפה יגורו כולם, אלא איפה יטיילו כולם. אפשר לקרוא לה "מצוקת הטיול" - אנשים, גם ישראלים, צריכים מקומות פתוחים, חינמיים, לנשום בהם, לטייל בהם, להירגע בהם, לפגוש בהם אנשים אחרים. בכל יציאה לטבע אפשר לראות כמה אנחנו הישראלים תלויים בו, וכמה הולך ונהיה ממנו פחות. המטרה היא לבנות איפה שצריך, לא איפה שאפשר.
כשמסתכלים על זה ככה, זו לא רק מלחמה על הטבע, זו מלחמה גם על השפיות העתידית שלנו. איפה אנחנו רוצים לחיות, במדינה שרק עובדים ורבים בה, ואז טסים לחייך במקומות אחרים?
***
"למה בכלל לבנות פה?", שואל הראל, "הרי יקנעם לא תפתור את בעיית הדיור של כל מדינת ישראל. הבנייה כאן תפתור ל-3,000 אנשים מקסימום, אבל תמנע את הטבע ממיליון איש. אפשר לבנות במקומות אחרים, כמו עפולה לדוגמה".
יכול להיות שאני שומע כאן נימב"י?
"זה ההפך מנימב"י (ראשי תיבות באנגלית "לא בחצר האחורית שלי")", משיב ניר, "זה אזור פתוח, מונגש, חינמי לכולם. אבל במקום שכולם ייהנו, ייהנו רק 3,000. את הבעיות הדמוגרפיות של המדינה לא יפתרו פה. זה פרוזדור אקולוגי עולמי, צבאים, בזים, אולמוסים נדירים, כלניות. זה ממש לא כמו השטחים סביב עפולה. אלפסי רוצה את יקנעם כמטרופולין, כלואה בין שני פארקים נדירים ברמה העולמית. זה לא הולך".
"הרי למה לא לבנות בבניאס?", שואל הראל, "כי יש מקומות שיש להם ערך. ככה המדינה תיגמר. כמה אפשר לגדול ולגדול? לא סתם כולם מתנגדים לתוכנית. ההתנגדות היא גם של התושבים. העיר לא חייבת לגדול עוד. היא הופכת לצפופה ויברחו ממנה. אלפסי עשה עבודה מהממת, אבל הזמנים השתנו. הוא חתם כבר ב-2013 על הסכם שלא יתרחב שוב, וב-2017 כבר התחיל לייצר את התוכנית להשתלט על העמק ולגדול בעוד 50%. למה?".
"הרצון להשתלט ולבנות", אומר ניר, "הוא יותר פסיכולוגי מאמיתי".
"ערים מתקדמות אחרות", ממשיך בן-צבי, "יודעות גם להגיד די, אבל אותו לא מעניין. יש לו חזון לגדול וזהו". "אלפסי בונה וחושב קדימה וזה טוב", אומר ניר, "אבל היום האינטרס הציבורי הכי חשוב הוא לשמור על הטבע. העיר רק נפרסת ואין תשתיות. למה ביקנעם צריכה לחיות 50 אלף איש?".
אולי כי נהיה מדינה של 15 מיליון איש בעוד 30 שנה, ואתם רוצים שיגורו על הראש שלי.
"זה נכון והמאבק מורכב, אבל בסוף אנחנו רומסים את הטבע ולא יהיה כלום, רק פארק הירקון.וחוץ מזה, אפשר לצחוק עלינו שאנחנו נימב"י, אבל האמת היא שאנחנו מגנים על המטיילים. שים לב: אי הצדק החלוקתי הפוך עכשיו. יש פה שטח פתוח, חינמי, מונגש, ולוקחים את זה לטובת מעט אנשים. מה שסימון אלפסי עושה זה אי־צדק חלוקתי".
***
נכון שאת הסיפור של עמק השלום קל ומושך לספר מהצד של הפעילים והגופים הסביבתיים. הם תמיד צודקים, כי מי לא בעד הטבע? ובכל זאת, ראוי לספר אותו גם מהצד השני של הגבעה, של יקנעם עילית, או ליתר דיוק, של ראש העיר, סימון אלפסי.
בהצגת התיאטרון הסביבתי הזאת אלפסי לוהק לתפקיד האיש הרע - היחיד שדחף לתוכנית נגד כל ההתנגדויות, זה שמשתלט על שטחים, שמספח, שנאבק בתושביו ובשכניו; שבונה על העמק, שרומס את הפרחים ומגרש את הציפורים. בפרסומים של הפעילים במאבק - שמנוהל ובאופן מבוזר למדי על ידי גורמים שונים - הוא מוצג כמי ש"מתעקש להרוס את המורשת שבנה במשך יותר מ-30 שנה", וזה ש"רוצה שיקנעם תהפוך למטרופולין".
אנחנו פוגשים אותו במשרדו, אליו נכנס אי שם ב-1989 - מה שהופך אותו לראש העיר הוותיק בישראל (מבחינת כהונה רציפה). לאחר הבחירות האחרונות, בהן זכה ברוב של 75%, הודיע שזו הקדנציה האחרונה שלו. אלפסי הוא איש רב־קסם עם עברית נהדרת טבולה במבטא מרוקאי בולט. אל מול הנרטיב המוחץ של הפעילים הירוקים והנרטיב השליו של העמק הוא מציב נרטיב עוצמתי לא פחות: הנער שעלה ממרוקו ליקנעם בגיל 16, שהפך לראש העיר שלה לפני 32 שנים, כשהיא עיירת פיתוח ענייה ולא מתפקדת בת פחות מ-5,000 תושבים; עיר של מפעל אחד, סולתם, שנסגר, והותיר אותה עם כ־40% אבטלה. והנה, שלושה עשורים אחר כך, יש בה 26 אלף תושבים, דירוג סוציו־אקונומי גבוה, מערכת חינוך משובחת ואזורי תעשייה משגשגים המאכלסים כ-140 חברות הייטק שמייצאות ב-7 מיליארד דולר. את שטחה הגדיל פי שלושה, ועכשיו הוא רוצה רק עוד קצת. מה שאלפסי עושה עכשיו, בעיניו, זה להביט קדימה, להבטיח את עתיד עירו ומפעל חייו לעשורים קדימה.
נכון להיום, תוכנית המתאר של יקנעם מדברת על יעד צמיחה ל-36 אלף תושבים עד 2030. בשביל התוכנית הזאת נלקחו ממועצת מגידו כאלף דונמים לפני כעשור וחצי, ואז גם התחולל הסיבוב הראשון, הקדמוני, במאבק על עמק השלום. בסיבוב ההוא ניצחו הירוקים. התוכנית המדוברת כעת נועדה לשנים שלאחר מכן, להבטיח את צמיחתה של יקנעם ל-50 אלף תושבים מקסימום עד 2050. אלפסי משחק אותה אדיש למחאה ולהפגנות נגדו, אבל רואים עד כמה הנושא חשוב לו. בעיניו, בזה הוא יימדד.
"הבעיה היא שמטעים את כולם", הוא אומר לי. "לא בונים בעמק השלום. זה רחוק מהעמק 500 מטר וזה גם רק ב-2040. הבט, עד סוף 2022, כשיאוכלסו 800 יחידות דיור בשכונות החדשות, נהיה 30 אלף תושבים. שתי השכונות הנוספות שכבר בתוכנית המתאר, רמת השניים ותל קירה, מביאות אותנו ל-35 אלף. וזהו. אין ליקנעם לאן להתפתח יותר. אנחנו רצינו חלופה אחרת, אבל מגידו לא רצו".
קיבלת עוד 1,400 דונם, על זה הוויכוח.
"מציגים אותי כמו אני לא יודע מה, אבל מה-1,400 דונם האלה בונים רק על 300 דונם, כולם צמודי דופן, בכלל לא בעמק. השאר זה יערות וכו’. 300 דונם, זה הכול, אני לא יכול לבנות יותר - וגם זה אני לא בונה. הרי הודעתי שב-2023 אני פורש. כל מה שאני עושה זה להכין עתודה קרקעית שתשמור על העיר הזאת שלא תחזור אחורה. יבוא אחריי מי שיבוא ויעשה מה שיעשה. אני מכין קרקע לילדים ולנכדים שלנו. יקנעם היא לא תל אביב או רמת השרון, עדיין צריך להבטיח את העתיד שלה".
כחיזוק לטענות של אלפסי צריך להסתכל גם על הנתונים הבאים: יקנעם עילית, שכאמור מונה כיום 26 אלף תושבים, מתפרסת על כ-12 אלף דונם. המועצה האזורית מגידו, השכנה, שממנה נלקחים כעת השטחים, מונה כמחצית מהתושבים ומתפרסת על יותר מ-170 אלף דונם. "אני לא יכול להבין את זה", אומר אלפסי, "לנו 12 אלף דונם, להם 170 אלף, ולי עושים הפגנות? לקחנו 2,000 דונם סך הכול. רק עמק השלום זה 50 אלף דונם. אני לוקח 800 ומזה בונה על 300 - וגם את זה אני לא עושה, כמו שאמרתי לך. ובזמן הזה היישובים שלהם במגידו בונים הרחבות - ולהם לא אומרים כלום. אז תסביר לי אתה".
***
קשה לתת תשובה טובה לאלפסי. גם אם נסכים כולם שבעמק אין לגעת, הרי שכל היישובים בסביבה, המושבים והקיבוצים של המועצה האזורית מגידו, מיועדים להתרחב מאוד בשנים הקרובות (300%-150% בכל יישוב). במושב עין העמק למשל בונים הרחבה ממש על העמק, למה הפעילים הסביבתיים לא נלחמים שם?
מה גם שאלפסי בכלל לא רצה לבנות בעמק השלום, הוא הרי רצה להתרחב לכיוון המושבים אליקים ועין העמק ויקנעם המושבה, אבל מועצת מגידו התנגדה. "מצדי אני חוזר לשם עכשיו". נסענו לראות את המקום - שטח בור חסר חן. איך אפשר להתלבט איפה להקים שכונה?
אני מתקשר לראש מועצת מגידו, איציק חולבסקי. "התוכנית של אלפסי", יורה חולבסקי, "זה להשתלט על שלושה יישובים של המועצה - עין העמק, אליקים ויקנעם המושבה - ונוסף לזה, להקים שם שכונת ענק של כמעט 2,000 דונם. בלמנו את זה. אם זה היה מצליח, לא היינו מדברים על עמק השלום. הוא אומר רק מה שנוח לו. התנגדנו כי התוכנית ההיא הייתה מכה קשה למועצה שלנו, זה היה מחריב חצי ממנה, הופך את אליקים ועין העמק לשכונות מבודדות באמצע יקנעם, ומתקרב בצורה חשודה לקיבוצים רמת השופט ורמות מנשה".
חצי מועצה? אתם גדולים בשטח פי 14, סך הכול לקח 2,000 דונם מתוך 172 אלף.
"אל תיתפס לדמגוגיה. יש הרבה יערות ושמורות טבע ושדות ונחלים במועצה, אנשים גרים ב-13 יישובים. הצעת המועצה הייתה לתת לו שלושה שטחים קטנים, של 450 דונם, ואחר כך הלכתי לקראתו בעוד 300, הוא לא רצה את הפשרה".
כמו שאני רואה את הדברים, חולבסקי סירב להצעה הראשונה כי לא רצה לוותר על שלושה יישובים, הסכים להצעה השנייה של עמק השלום ("היינו עם הגב לקיר"), ואז, כמו שקורה לא פעם, נבהל מעוצמת ההתנגדות של הפעילים הסביבתיים והפך את עצמו למוביל המאבק, שלא ישימו לב.
"הוועדה מוטית מראש לטובת העמדות של אלפסי", הוא אומר עכשיו, "חבר בה פרופ' משה קריף, שהוא מהקשת המזרחית, שסבורה שהעיר חייבת לגדול". בינתיים זה הולך לו, לחולבסקי. הפעילים מאחוריו ואלפסי לבד במערכה.
מה עכשיו?
"אנחנו במאבק למנוע את אישור השר להמלצת הוועדה. אם לא נצליח נפנה לבג"ץ", הוא מבטיח.
***
מועצת מגידו עשתה צעד אחד פרודוקטיבי וביקשה מהאדריכלית אירית שרף־נתניהו לכתוב דוח מעמיק שמציע כיוון מחשבה מעניין. לפי הדוח, יקנעם לא צריכה להתרחב, אלא יכולה להכפיל את האוכלוסייה שלה ל-47 אלף תושבים עד 2045 בתוך הקו הכחול - בלי לבנות בכלל בעמק, רק בעזרת ציפוף בנייה, תמ"א 38 ופרויקטים של פינוי בינוי. הדוח הזה הפך להיות הטענה העיקרית של חולבסקי: "זו האמירה שלנו - העיר צריכה לעשות התחדשות, לבנות צפוף, לגובה, ולא להשתלט על שטחים ויישובים אחרים. זה לא הגיוני, לא סביר ולא יעבור".
אני חוזר לאלפסי עם התוכנית של שרף-נתניהו, שנראית הגיונית וטובה וירוקה, אבל הוא פוסל אותה על הסף. רק במרכז שווה לעשות פינוי בינוי, הוא מסביר. ביקנעם לא. הקבלן רוצה שטח פיצוי - ואין מאיפה לתת. "אין מספיק תשתיות פה", הוא אומר.
אבל העיר שלך באמת מאוד לא צפופה. לא כדאי לצופף כדי לשמור על הטבע?
"אבל זה סוד ההצלחה שלה. אני צריך להיות כמו חדרה או נתניה או קריית ביאליק? זו החשיבה האורבנית שלי - להציע משהו אחר כדי שאנשים יבואו אליי מהמרכז. למה שיבואו אליי למגדלים? בתחילת דרכי אמרתי, אני אבנה משהו שיגרום לבנאדם למכור את הדירה שלו בכרמל ולקנות קוטג’ ביקנעם. את הכול עשיתי כדי למשוך אוכלוסייה איכותית. עיר שלא מצליחה לשנות את המצב הדמוגרפי שלה נידונה לכישלון. אפשר לצפות את המדרכות בזהב, אבל אם האוכלוסייה לא משתנה לא עוזר כלום".
ומה יהיה אחר כך, יקנעם תרצה עוד?
"אסור ליקנעם להגיע ליותר מ-50 אלף. 45 אלף תושבים זה המקסימום שלה - עיר בינונית שיכולה להחזיק את עצמה. מה, בעוד חמש שנים זהו, תיגמר יקנעם? איפה יגורו הילדים? שוב נחזור אחורה? אני חוטף ביקורת אבל אני רוצה לעזוב עם הבטחה שהעיר הזאת תמשיך לשמור על ההישגים שלה. מדובר בשנת 2040. מי שיבוא אחרי, שיעשה מה שהוא חושב".
***
אנחנו נפרדים כידידים. איש רב־קסם אלפסי, אין ספק, אבל הקסם של עמק השלום גדול יותר.
איפה לטייל בעמק השלום
פארק רמות מנשה משתרע על פני הגבעות הרכות העשויות סלע קרטון והעמקים הרחבים, הפוריים, שביניהן. "עמק השלום", או בשמו האחר, "רמת השניים", נמצא באמצע הפארק. בלבו מתנשאים שני ברושים גדולים ולצדם גלעד זיכרון להנצחתם של יואש זולר ויצחק קליצ’בסקי, שני חברי עין השופט שנהרגו כאן בפיגוע ירי ב-1936, כששמרו על המטעים של המושבה יקנעם.
איך מגיעים? אל העמק ניתן להגיע בכל כלי הרכב בדרך שמתחילה מכביש 66, כקילומטר וחצי דרומית לפנייה לקיבוץ הזורע. כמו כן ניתן להגיע בדרך עפר, שראשיתה ברחוב עמק השלום ביקנעם, והמשכה בסימון שבילים כחול או בדרך עפר שסימונה אדום. זו נמצאת בקצה המזרחי של יקנעם (לא בסופי שבוע, אז נעול). אפשר גם להגיע בדרך עפר שיוצאת מכביש 672, כחצי קילומטר דרומית לכניסה למושב עין העמק.
הסיפור ההיסטורי: אז מה הסיפור המיוחד שמאחורי עמק השלום ולמה ניתן לו שמו? בלב העמק נמצאת חווה הנושאת אותו השם. הקימו אותה ב-1960 שני גרמנים אוהבי ישראל. הראשון להתיישב כאן היה אוסקר אדר, ששינה את שם משפחתו לאשר. תחילה התגורר באחד ממגדלי השמירה שבראש הגבעה, אך לימים רכש קרקע והקים בה צריף. הצטרף אליו יהודי בשם אדריאן ניסלוביץ’, שהיה אף הוא בעל עניין רב בנושאים רוחניים וטבעוני כמותו, והתגורר במערה סמוכה.
ארבע שנים לאחר שהתיישבו השניים במקום הצטרף אליהם חוקר תנ"ך אוסטרי בשם הרמן בצנר, שהשתייך ל"ידידי אנוש", קהילה שהאמינה שקץ העולם יתרחש במהפך המילניום. הוא רצה לחיות קרוב לארמגדון (מגידו), המקום שבו על פי האמונה הנוצרית תיערך מלחמת יום הדין בקץ הימים. בין הרמן לאדריאן ואשר התגלעו חילוקי דעות. אדריאן עזב ובהמשך הוצת הצריף של אשר, על ספרייתו וכתביו. ב-1968 הוא החליט להתגייר, נשא יהודייה לאישה ועקר לירושלים.
זמן קצר אחר כך הגיעה למקום משפחת קולטשטט. אבי המשפחה שירת בצבא הגרמני במלחמת העולם השנייה, ובישיבתו בעמק השלום קיווה לכפר על עוונותיו. הוא רכש עם הרמן בצנר שטח החווה, אך כעבור זמן קצר הם הסתכסכו ומשפחת קולטשטט עקרה לחיפה.
אל בצנר הצטרף יוסף שמידט (אלישע), שהגיע כמתנדב לרמת השופט. הם נטעו ושתלו בחווה גן פורח, פתוח לכול ואקולוגי, שבו מערכת חשמל סולארית ומי מעיין ששימשו לצרכים ביתיים. ב־2000 התאבד שמידט בהשראת תפיסות אסכטולוגיות. באותה שנה גם בנצר הלך לעולמו.
קודם למותם, בעקבות סכסוכם עם גורמים שונים באזור, החליטו השניים לתרום את שטחם למועצה האזורית מגידו, בתנאי שהמקום יסייע לזקוקים לעזרה וישמור על הצביון האקולוגי. בהתאם לחזונם פועלת בחווה עמותת לטם - מרכז להדרכת טיולים בנושאי טבע וידיעת הארץ, שפועלת גם לשילוב אוכלוסיות בעלות צרכים מיוחדים. ניתן לבקר בחווה ולשמוע על הפעילות שנעשית בה.
בראש הגבעה בין עמק השלום ליקנעם נמצא חלק של מבנה אבן, בסכנת קריסה. זה השריד היחיד של חורבת חנות קירה, חאן דרכים גדול מימי דאהר אל־עומאר (המאה ה־18). את היום מומלץ לחתום בשדה הכלניות הגדול.
יותם יעקבסון