אלימות במשפחה / צילום: שאטרסטוק
רק לאחרונה נרצחה עוד אישה בישראל, דיאנה רז ז"ל. מדי שנה נרצחות כ-20 נשים. במהלך סוף השבוע עסק השיח התקשורתי והציבורי בעיקר בשאלה אחת- איך אנחנו כקהילה וחברה יכולים לזהות ולמנוע את הרצח הבא. רבים שאלו איך השכנים לא ראו? אחרים חיפשו רמזים בפוסטים של בני הזוג, עדויות של נשים שחוו אלימות וניצלו מרצח הציפו את הרשת. זה שיח חשוב, הוא מעלה את הנושא לתודעה, מסייע לנשים להתלונן, ומאפשר לקהילה להיות רגישה יותר למקרי אלימות. אבל זה לא מספיק.
מיגור התופעה הוא לא רק תפקידנו כחברה. זו גם אחריות המדינה. נשיא ארה"ב לשעבר, ג'ון קנדי אמר פעם: אל תשאל מה המדינה יכולה לעשות בשבילך, תשאל מה אתה יכול לעשות בשבילה. במקרה של המאבק באלימות נגד נשים אני רוצה שנעצור ונשאל- מה המדינה עשתה בשבילן?
בכל שנה אנו עדים לעשרות נשים שנרצחות על-ידי בני זוגן. בשנים האחרונות יותר ויותר נשים מעזות לספר, לתת יד וכתף ואומץ לאחרות. כמו שירה איסקוב, או לילי בן עמי אחותה של מיכל סלע ז"ל, שהצליחו גם להביא לשינויי חקיקה בכנסת. אבל זה לא יכול להישאר תפקידן של המשפחות, של האחיות. זה חייב להיות תפקידה של הממשלה.
על הנייר, נעשו לא מעט מהלכים בעקבות מקרי האלימות. כבר בשנת 2017 הצהירה הממשלה בראשות בנימין נתניהו, על תוכנית לאומית נגד אלימות נשים, התוכנית הוערכה בתקציב של כ-250 מיליון שקל. עד היום לא תוקצבה התוכנית ומרביתה לא תורגמה לתיקוני חקיקה. היא במגירה. מעלה אבק.
בדצמבר 2018 אחרי מחאת הנשים נגד אלימות שוב הצהיר ראש הממשלה בנימין נתניהו על קידום מיידי של חוק אזיקונים אלקטרונים לגברים אלימים מפרי צוי הרחקה. עד היום החוק לא קודם, למרות ניסיונות של ח"כ קרן ברק מהליכוד לקדמו.
בתקופת הקורונה היינו עדים לעלייה דרמטית במקרי האלימות במשפחה, מספר הפניות למוקד המצוקה הארצי של משרד הרווחה (קו 118), עלה ביותר מפי שניים. מספר הפניות בנושא אלימות בין בני זוג- פי ארבעה. גם זה לא עזר לקדם את החוקים התקועים והתקציבים.
יש על השולחן שורה של מהלכים תקועים שיכולים לעשות מהפכה בתחום. כמו קידום החוק להגדרת אלימות. החוק היום אינו מגדיר מהי אלימות במשפחה ואינו מבנה את שיקול הדעת השיפוטי ומקשה על מערכת המשפט לקבל החלטות משמעותיות כלפי ילדים ונשים תחת מצבי אלימות שונים. במקביל יש להכשיר את השופטים במערכת המשפט ולעדכן אותם במגמות החדשות של גילויי אלימות בבית והשפעתם על נשים ילדים ורכים.
גם בנושא הפיקוח על אחזקת נשק לא נעשה עדיין מספיק. דיאנה נרצחה על-ידי בעלה השוטר , שקיבל רישיון להחזקת נשק ממשטרת ישראל. דיאנה נרצחה על-ידי נשק של המדינה. הרצח של דיאנה מזכיר לנו כי המלחמה באלימות במשפחה צריכה להתייחס לחברה כולה ולהכיל פתרונות מגוונים שאינם מתייחסים רק לבעלי עבר אלים ופלילי. יש לבחון חקיקה לצמצום אחזקתו השוטפת של נשק על-ידי בעל רישיון מתוקף תפקידו. אדם שאינו מחויב באחזקת נשק כשאינו בתפקיד, יש מקום לחייבו להפקיד את נשקו במקום עבודתו.
וביחס לעולם? אנחנו אולי ראשונים במתן החיסונים נגד קורונה אבל ממש לא בטיפול באלימות נגד נשים. כבר בשנת 2017 קרא מרכז רקמן לקידום מעמד האישה מאוניברסיטת בר-אילן לממשלת ישראל להצטרף לאמנת איסטנבול שמציעה פתרון הוליסטי ויעיל לבעיה של אלימות נגד נשים באמצעות מניעה, הגנה, תביעה ומנגנוני פיקוח וסיוע למדינות למיגור האלימות במשפחה. האמנה למניעה ומאבק באלימות כלפי נשים ואלימות במשפחה נפתחה לחתימה כבר באמצע שנת 2011 ו-45 מדינות כבר חתומות עליה. ישראל לא.
בעוד חודש יציינו בעולם את יום האישה הבינלאומי. את הפוסטים ההצהרות וההבטחות אנחנו כבר מכירים בעל פה. הם חשובים, הם מעלים את הנושא לסדר היום ,אבל הם לא הפתרון.
יש פתרונות מגוונים ושונים, חלקם דורשים תקציבים, שינויי חקיקה, חשיבה ופרספקטיבה אבל כולם דורשים קודם כל ממשלה שתיקח אחריות על המצב ותפעל לשנות אותו. כי בלי זה נמשיך לקבור את אחיותינו ובנותינו.
הכותבת היא יועצת לרגולציה וקשרי ממשל של מרכז רקמן לקידום מעמד האישה מאוניברסיטת בר-אילן