עוז מורג, במאי, כוריאוגרף ובעל סטודיו לכושר, עיצוב וריקוד ברמת גן / צילום: מיטל אזולאי
צמד המילים "נולד לרקוד" מתאר בצורה די מדויקת את החיים של הכוריאוגרף עוז מורג. "תמיד אהבתי לרקוד בסלון מול ההורים שלי", הוא מספר. "אימא שלי שלחה אותי לחוג ריקודי עם בראשון לציון, אבל המורה שם אמרה שאין מה לעשות איתי, ושלחה אותי לתלמה ילין.
"למדתי שם במגמת מחול, אבל אהבתי לעבוד עם מגמת התאטרון. גרי בילו ראה עבודות שלי, ובגיל 18 כבר התחלתי לעשות הפקות בבית צבי. אחר כך הייתי מגיע מהצבא, ומביים שם. גרי לימד אותי לאהוב את התאטרון ולעבוד עם שחקנים ובמאים, והבנתי שזה מה שאני רוצה לעשות".
עם התובנה הזו נסע ללונדון, שם עשה תואר ראשון במחזות זמר בבית הספר London studio center. "אחרי שעשיתי את האודישן לבית הספר הודיעו לי ששכר הלימוד הוא בערך 90 אלף שקל לשנה. אמרתי להם שאני חייל, ואין לי יכולת לשלם סכום כזה. ענו לי: תבוא לסמסטר ראשון ונראה מה יהיה. אחרי האיסטר כבר נתנו לי מלגה מלאה.
"הייתי בלונדון כמעט ארבע שנים. אחרי הלימודים חיפשתי את עצמי, אבל אז התקשרו אליי מהארץ מההפקה של נולד לרקוד, כדי לעשות את פרק הפתיחה של העונה הראשונה. אחרי זה יואב צפיר ביקש שאשאר ואהיה הכוריאוגרף הראשי. הייתי ילד בן 24. לתת כזו הפקה לבחור צעיר, זה לא קורה בדרך כלל. היום אני מבין שהייתי בר מזל".
עם חזרתו לארץ למד בסמינר הקיבוצים בימוי והוראת תאטרון, ומשם התפתחה קריירה ארוכה עמוסת הפקות תאטרון וטלוויזיה. לפני שבע שנים הקים את הסטודיו שלו, שממוקם ברחוב ההלכה בין תל אביב לרמת גן. "השקעתי בו המון כסף, ובשנה האחרונה הוא לא עובד, אני משלם שכירות על כלום", הוא מספר. "הכול הפסיק ברגע - השיעורים, הפרויקטים שרציתי לעשות. למשל - רציתי לפתוח בית ספר למשחק, שירה וריקוד, וקורסים לכוריאוגרפיה.
"בהתחלה עשיתי שיעורים לקבוצות קטנות והכפלתי את הכמויות של השיעורים, נניח שלושה ברצף. המצאתי גם סדנאות שכוללות הרצאות על אנשים חשובים בעולם המיוזיקל, כמו בוב פוסי. חשוב שאנשים שאוהבים תאטרון מוזיקלי יכירו אותם. אבל אם לא נוכל לפתוח בחודש הקרוב, אני כבר לא אוכל להחזיק את הסטודיו. זה מפעל החיים שלי, ואני לא רוצה שזה יקרה, אבל זה המצב. אני לא יכול לשלם מכסף שאין לי על מקום שלא עובד".
ההפקה האחרונה שעשה לפני פרוץ הקורונה הייתה המחזמר "החיים הם קברט" בקאמרי, עם איציק כהן ודנה פרידר. "עלינו לשתי הצגות וזהו, זה נגמר", הוא מספר. במקביל ביים את ההפקה "הזמר במסכה" ברומניה, אך גם שהותו שם לא האריכה ימים.
"נהייתה שם תחושה שישראל והיהודים הביאו את הקורונה לבוקרשט. בצוות ידעו שאני ישראלי ופחדו. נהיה לחץ, ולא היה נעים. פעם אחת באמצע יום צילום המפיקה קראה לי החוצה, ואמרה שהגיעה משטרה ורוצים לבדוק אותי. למרות שהייתי בסדר, חזרתי לארץ בטיסת בזק. את שני הפרקים האחרונים של התוכנית ביימתי מהבית - מחברים אותך לאולפן עם סיב אופטי, ואתה רואה אותו במצלמה רחבה".
איך אתה מתמודד עם המציאות החדשה?
"הכסף שקיבלתי מהזמר במסכה החזיק אותי בחודשים הראשונים של הקורונה, אבל היום אני חי מחסכונות, ופה ושם יש איזה משהו קטן. אתה משנה את אורח החיים. אני לא זוכר מתי יצאתי מהבית או הזמנתי בגד. פתאום אני קולט כמה בזבזתי פעם, זה איזשהו איפוס למערכת.
"אני חווה את האנשים מסביבי ואותי בחוסר עבודה וחוסר מעש. למשל, השחקנים הצעירים שעבדו בהפקה שלי נמצאים בבית. אבל אנשי התרבות יצירתיים, אז אתה תמיד מחפש משהו להישען עליו. אתה עושה דברים בשביל הנפש. למשל, אני מביים קליפ לשיר מרגש ששמעתי והקדשתי להורים שלי, או עובד על פרויקטים עתידיים שאולי יעלו מתישהו. אחרת אתה נכנס לאיזשהו ריק וחור שחור. זה האסקפיזם שלי".
על מה או על מי אתה כועס?
"בארה"ב נותנים כבוד לאמנים, ואילו אנחנו לבד. אתה מתחיל להיות הישרדותי. כל השנה נתנו ואנחנו נותנים, ממלאים אולמות באהבה. זה כמו שלאימא שלי, שהייתה אחות באסף הרופא, הייתה תחושה של שליחות. עכשיו הכול מתהפך.
"המצב הזה פוגע בגוף ובנפש. אני אוהב ספורט ומתאמן, וזה לא פשוט לא להתאמן כמעט שנה. אני רגיל להזיז את הגוף. יש ימים שאני יושב בבית, וזה מושך אותי למטה. אלה ימים קשים, אני סגור ולא מפעיל את הגוף, ובתור אדם מאוד פעלתן, זה חסר לי. משכו אותי למטה, אבל אני מנסה להרים את עצמי. קשה לשבת בבית ולהיות בדיכאון".
עצמאים, בעלי עסקים קטנים ושכירים בעלי שליטה - אנחנו רוצים לשמוע אתכם. להשתתפות במדור אפשר לפנות למייל i-can-help@globes.co.il