הדליפה בעברונה. הפרקליטות הגיעה להסדר פשרה עם קצא”א בהיקף של 100 מיליון שקל, אך זה לא מספיק / צילום: המשרד להגנת הסביבה
בשבוע האחרון מתמודדת ישראל עם אסון אקולוגי שנפרס על כ-170 קילומטרים מחופי ישראל. לפי ההערכות, מאות טונות של זפת נפלטו לחופים, הרסו בתי גידול, פגעו בבעלי החיים וזיהמו את רצועת החוף. לזיהום אין בשלב זה כתובת. לפי ההערכות, אנייה הטילה את מיכל הדלק שלה אל הים כ-50 ק"מ מחופי אשקלון, כשהיא עוברת על החוק, ודנה את המערכת האקולוגית הרגישה למשבר.
את המחיר ישלמו הטבע, בעלי החיים ואזרחי ישראל לאורך שנים רבות, וכלל לא בטוח שכל הנזק הינו בר שיקום. במשרד להגנת הסביבה אמנם נחושים לאתר את מי שפשע ולבוא עמו חשבון, אך ייתכן כי מדובר בהליך מורכב וממושך. לעת עתה, בזמן שפרטי המקרה מצויים תחת חקירה וכ-10 כלי שייט חשודים כקשורים למקרה, במשרד להגנת הסביבה קיבלו אישור מבית המשפט לצו איסור פרסום על כל פרט מפרטי החקירה, וכל פרט העלול לזהות את החשודים ובכללם שם כלי השיט, נמלי מוצאו והיעד אליו עשה את דרכו, פרטי המטען שנשא או נתיב השיט. הנימוק לצו הוא "חשש מפני פגיעה בחקירה מורכבת עם היבטים בינלאומיים".
גלובס יערער לבית המשפט וידרוש לנהל חקירה שקופה, שבמהלכה יקבל הציבור מידע מלא בנוגע לגורמים למפגע חסר התקדים בחופי ישראל, כך שיוכל לעמוד על כך שהגורמים האחראים נושאים באשמה ובאחריות לאסון.
אסון הזפת הוא אסון אקולוגי חסר תקדים, אך הוא מצטרף למקרים אחרים שבהם נאלצו הטבע והציבור להתמודד עם זיהום כבד. העיקרון המניע בהליכים סביבתיים הוא "המזהם ישלם". כלומר, אם זיהמת את הסביבה ופגעת בטבע ובבני האדם החיים בקרבתו, אתה צפוי לשלם, והרבה. אך האם הסכום שמשולם בסופו של דבר על ידי המזהמים מבטא את עלות הנזק הכבד שנגרם, עד כדי להוות כלי הרתעה יעיל? כלל לא בטוח.
מקרים רבים שבהם התרחש זיהום משמעותי נגררים על פני שנים, והגורמים האחראים מצליחים לחמוק מאחריות אישית. במקרים אחרים, מפעלים פושטים רגל, ומותירים את האזרחים והמדינה להתמודד עם הזיהום והנזק. בצל ההתמודדות עם אסון הזפת, יצאנו לבדוק חמישה מקרים של רשלנות סביבתית גדולה, שהותירה את נזקיה בשטח עד עצם היום הזה.
אפילו לא שילמו קנס: תעשיות אלקטרוכימיות, עכו
מפעל תעשיות אלקטרוכימיות היה מפעל לייצור כלור, חומרי הדברה, PVC , סודה קאוסטית ועוד. הוא פעל באזור התעשייה הדרומי של עכו בשנים 1956-2004, וגרם לנזקים סביבתיים ובריאותיים כבדים. במהלך שנות פעילותו זיהם המפעל את אזור עכו בחומרים מסרטנים ובכספית, כחלק מהליך הייצור.
פליטת המזהמים של המפעל הייתה בשיעורים הגבוהים פי אלפים מהתקנים של המשרד לאיכות הסביבה, בעוד ש-7 טונות של כספית נפלטו מדי שנה בתהליך הייצור, ורובם הוזרמו לים. חלקם אף חלחלו למי התהום, ונפלטו לאוויר. בנוסף, המפעל הזרים לים התיכון שפכים שהכילו מתכות כבדות.
הזיהום שגרם המפעל נודע בראשית שנות האלפיים, אך עד להשבתתו בשנת 2003 בשל פיצוץ במתקן הייצור, הוא המשיך לפעול. רק ב-2004 הוציא המשרד להגנת הסביבה צו סגירה למפעל. גם לאחר סילוקו, הקרקע עליה ישב המפעל נחשבת לאחת המזוהמות בישראל. הפינוי לא עצר את הזיהום מלהתפשט, ולאורך השנים זלג זיהום מהקרקע, וחדר למי התהום תחת המפעל הנטוש.
לפי מחקר של המשרד להגנת הסביבה, הזיהום לא רק הגיע לים, אלא אף גרם ככל הנראה לעלייה בריכוזי הכספית בדגי מאכל שחיו באזור צפון מפרץ חיפה, טרם הגיעו לצלחות האזרחים.
תעשיות אלקטרוכימיות שזיהמו את הקרקע לא שילמו בעבור הנזק, אלא פשטו רגל והשאירו את המפעל לטיפול כונס הנכסים מטעם המדינה, שפינה את החומרים המסוכנים הרבים שבאתר ושילם פיצויים לעובדים. ומה באשר לקרקע? היא עדיין מזוהמת, מאוד.
ב-2011 מכר המפרק את הקרקע לקבוצת דלק, שרצתה להקים במקום מתקן לקליטת הגז. היא שילמה 43 מיליון שקל למפרק, ועוד 18 מיליון שקל לרמ"י ולעיריית עכו. דלק החזיקה בקרקע 10 שנים ולא השלימה את ניקיון הקרקע, שנותרה מזוהמת מאוד, למרות שהייתה בבעלותה והתחייבה לעשות זאת בזמן הרכישה. עכשיו היא מוכרת את הקרקע ומעבירה אותה לתדהר והראל.
בעמותת צלול הגישו תביעה ייצוגית בנושא בשם תושבי עכו. דליה טל, מנהלת תחום נחלים בעמותה, מסבירה כי "תעשיות אלקטרוכימיות לא שילמו אפילו קנסות. המפעל הטמין בקרקע ובקרקעות סמוכות טונות של כספית וחומרים אורגניים מסוכנים אחרים, ופשט את הרגל.
"קבוצת דלק רכשה את שטח המפעל, הקרקע לא נוקתה במשך 10 שנים, ועתה נמכרת ברווח נאה. מי שממשיך לשאת בנזק הם אזרחי ישראל, שהים שלהם ומי התהום מזוהמים בכספית ושאר חומרים".
מהי עלות הנזק? לפי הערכות שביצעו בצלול, הנזק למי התהום נאמד ב-1.84 מיליון שקל לשנה בשבע השנים שקדמו לבקשה ועד למועד אישור התובענה כייצוגית, והנזק לחוף - 5.5 מיליון שקל לשנה לכל 100 אלף מבקרים פוטנציאליים בשבע השנים שקדמו לבקשה ועד למועד אישור התובענה כייצוגית.
הנזק לים ולשירותי המערכת האקולוגית הימית נע בין 252 מיליון שקל לשנה ל-213 מיליון שקל לשנה, אם נגרע את הפגיעה בשירותי המערכת של בקרת האקלים ובקרת משטר מים, בשבע השנים שקדמו לבקשה ועד למועד אישור התובענה כייצוגית. התביעה אף דורשת פיצוי של 2,500 שקל לכל תושב שנפגע מהזיהום בשל צריכת כספית. לכך נוספת גם עלות שיקום הקרקע: דלק העריכה את עלות הניקוי ב-70-80 מיליון שקל לפני שהחלה לברר את היקף הזיהום. תדהר והראל העריכו את עלות הניקוי ב-120-130 מיליון שקל.
מדלק ים מעגן נמסר: "חברת דלק ים מעגן איננה הגורם שעומד מאחורי הזיהום הנטען בשטח בעכו, אשר נגרם במשך עשרות שנים ממפעלים שפעלו במקום באין מפריע, ואשר אינם פועלים במקום ובוודאי שלא פעלו בתקופה שבה ים מעגן הפכה להיות הבעלים של המקרקעין.
"מאז רכישת המקרקעין השקיעה ים מעגן משאבים רבים בהיקפים של עשרות מיליוני שקלים, וביצעה שורה של פעולות וניתוחי סיכונים על מנת לטפל בנזק שנגרם ע"י הבעלים הקודמים של הקרקע. הרוכשים החדשים של המקרקעין הודיעו עם החתימה על מזכר ההבנות המחייב כי הם מחויבים לטיפול במקרקעין, ולשם כך הם פועלים בתיאום מלא עם הרשויות השונות".
נזק בלתי הפיך לטבע: דליפת הנפט בשמורת עברונה
לפני כשבע שנים דלפו כ-5 מיליון ליטרים של נפט גולמי מקו צינור אילת-אשקלון בשל כשל הנדסי, היישר לאחת משמורות הטבע היפות והרגישות בישראל - שמורת עברונה. הנפט גרם לזיהום חסר תקדים משמורה ובסמוך לה, והאירוע הוכרז כאחד האסונות האקולוגיים החמורים שאירעו בישראל. כתמי הנפט חלשו על 130 דונם בשמורה, ויצרו נזקים כבדים.
הנזק לשמורה נאמד על ידי המשרד להגנת הסביבה בכ-281 מיליון שקל, ועל ידי אדם טבע ודין בחצי מיליארד שקל. לא את כל הנזקים ניתן יהיה לשקם. לאחר שבתי גידול נהרסו, בעלי חיים מצאו את מותם ועצי שיטה נחרבו. למרות הנזק הרב, ב-2019 הגיעה פרקליטות המדינה להסדר פשרה עם קצא"א, שבמסגרתו תשלם החברה 100 מיליון שקל, והמשרד להגנת הסביבה הפיץ הודעה חגיגית בנושא. בפועל, ספק אם מדובר בענישה בעלת אפקט הרתעה או בסכום מספק לשיקום סביבתי.
רק 20 מיליון שקל הוקצו לרשות הטבע והגנים לטובת שיקום השמורה, ו-32 מיליון שקל הם בכלל סכום שהוצא על ידי החברה אד הוק כדי לנקות את הנפט מהשמורה. כלומר, לא סכום המהווה פיצוי או קנס. יתר הסכום מתחלק בין פיצוי עורכי הדין, לפיצוי התושבים באזור ולתוכנית ניטור למניעת זיהום קרקע ומים של החברה עצמה - כאשר לא ברור מדוע מדובר בחלק מההסדר, ולא בחובה בסיסית המושתת עליה.
למרות המיליונים שהושקעו בטיפול בזיהום, עד היום לא מצליחים לנקות את השטח ולשקם את השמורה. "הגענו לפירוק של כ-50% מהנפט בלבד", אומר שאול גולדשטיין, מנכ"ל רשות הטבע והגנים.
"עצי שיטה בערבה לא יודעים לגדול ולנבוט בסביבה רוויית נפט. גם אחרי שש שנים אנחנו לא מצליחים לגרום להם לצמוח. יש לנו עדיין 10 מיליון שקל, ומה שכנראה נעשה זה להפוך את האדמה ולהחליף את הקרקע. אין לנו ברירה, אם אנחנו רוצים שהשמורה תחזור לתפקוד. זה יקר מאוד, ויש לזה גם השלכות אקולוגיות".
גולדשטיין מסביר; אין פתרון קסם לנפט. כאשר הוא נשפך בטבע, מדובר כמעט תמיד בנזק בלתי הפיך. לדבריו, "עד היום, אנחנו לא מצליחים לפרק באופן מלא נפט משום אירוע שפך. דוגמא נוספת שממחישה זאת, היא נחל צין. עד היום עדיין יש נפט בתת הקרקע של נחל צין. לא הצליחו לשאוב את עדשת הנפט, אמרו שזה יקר מדי, והיא מחכה לפרוץ החוצה. היא נמצאת בתוך כפל קרקע. יש נחל עליון ונחל תחתון. מתחת לצין יש עוד נחלים, שם זורמים חלק מהשיטפונות. יכול להיות שיום אחד הנפט יוצף כלפי מעלה ממקום צפוי או בלתי צפוי".
אם לא די בכך שאת השמורה אי אפשר יהיה לשקם לחלוטין, רק באוקטובר האחרון, כשש שנים לאחר האסון, הודיעה פרקליטות המדינה לחמישה בעלי תפקידים בעבר ובהווה כי נשקלת העמדתם לדין בכפוף לשימוע. כלומר, עד כה נושאי האחריות לא באמת נשאו באחריות.
עו"ד עמית ברכה, מנכ"ל אדם טבע ודין, אומר כי "במדינות המתקדמות בעולם ישנן רשויות חקירה, תביעה ואפילו בתי משפט לענייני סביבה. בכל אותם מקומות מתייחסים לעבירות סביבה כאל פשע לכל דבר ועניין, מעמידים לדין מנהלי חברות מזהמות ואף מכניסים אותם לכלא. בישראל, לעומת זאת, גם כאשר מנהלים נחקרים, כמו בפרשת אסון עברונה, החקירה לוקחת שנים, ולא תמיד מעמידים לדין, וגם אם מנהל מועמד לדין, לעתים כתב האישום נגדו מתבטל במסגרת עסקאות טיעון".
האם סכום ההסדר, בסופו של דבר, הוא 'המזהם ישלם'? לפי ברכה, "בכל הפרשות שבהן זוהמו נכסי טבע רגישים וציבוריים, כמו נחל עברונה ונחל אשלים, המזהמים נדרשים לשלם רק עבור הוצאות הזיהום הישירות. המזהם אינו מחויב להחזיר לציבור את העלות הכלכלית הטמונה באובדן של שנים, ולעיתים עשרות שנים, שייקח לשקם את אתרי המורשת הללו, שבינתיים לא ניתן ליהנות מהם בדומה למצב ששרר לפני האסונות".
מקצא"א נמסר בתגובה: "קצא"א פועלת על פי התקנים הבינלאומיים המחמירים ביותר למען שמירה והגנה על הסביבה. לעניין שמורת עברונה, אירוע שקרה לפני שבע שנים, פיילוט ייחודי שבוצע בראשות רט"ג לניקוי הקרקע בשמורה הסתיים בהצלחה. נתונים של ארגוני הסביבה מעידים על גידול עקבי באוכלוסיות החי והצומח בשמורה, המלמדים על יציבות המערכת האקולוגית. הפיצויים בעניין נקבעו בהליך משפטי בהסכמת רשות הטבע והגנים, המדינה והפרקליטות, ארגונים סביבתיים ותובעים ייצוגיים.
"קצא"א היא שער האנרגיה של מדינת ישראל. פעילותה של קצא"א חיונית למשק הישראלי ולתושביה, היא הוקמה על ידי מדינת ישראל ומפוקחת על ידה בכל התחומים".
בהקשר לתגובת קצא"א, ברשות הטבע והגנים אומרים כי "הטיפול בזיהום בחומר המיוחד הצליח לפרק פחות מחצי מכמות הזיהום בקרקע במקום הצפי ל-70% שנקבע כמינימום. התוצאה היא שעצי השיטה, שהם מין מפתח ומהווים את הבסיס לקיום השמורה ולבית הגידול הייחודי של ערבת עברונה, לא יצליחו לנבוט ולצמוח.
"מבחינתנו השמורה עדיין מזוהמת ואנו בוחנים את האפשרות להחליף קרקע באזורים המזוהמים בה. פעולה אגרסיבית שתביא להוצאת החומר המזוהם מן השמורה אך תחייב את הסרת שכבת הקרקע העליונה באמצעות כלים מכניים פעולה שקיווינו להימנע ממנה בשל רגישות השמורה".
4 שנים אחרי, עדיין אין התאוששות: הזיהום בנחל אשלים
ביוני 2017 התרחש אסון סביבתי בנחל אשלים: שפכי חומצה זרמו לנחל ממפעלי רותם אמפרט מקבוצת כימיקלים לישראל, וזיהמו אותו באופן חסר תקדים. במשך כ-48 שעות זרמה החומצה לאורך יותר מ-20 ק"מ, כשהיא מחריבה את כל החי והצומח הנקרים בדרכה.
נחל אשלים, בגבול מדבר יהודה וצפון-מזרח הנגב, נחשב אחד היפים במרחב זה. הוא מתהדר בקניוני סלע יפהפיים, במפל נישא ומרשים, ואחרי שיטפונות גם בגבי מים חיים. זהו נחל קצר ותלול שמנקז שטח של כ-80 קמ"ר בין מישור רותם במערב לכיוון דרום ים המלח במזרח. בנחל נקיק עמוק, ובו גבים האוצרים מים במשך מספר חודשים בשנה.
מעבר לחשיבותו כבית גידול למגוון בעלי חיים וצמחים שנהנו מזמינות מים באזור צחיח, היווה נחל אשלים במשך שנים רבות מוקד לטיולים אתגריים לבודדים וקבוצות. טרם פריצת הבריכה וזיהום הנחל, הגיעו אליו מדי שנה אלפי מטיילים.
הנחל, שהוגדר ברובו כשמורת טבע, נפתח למטיילים מחדש רק לאחרונה, כארבע שנים לאחר האסון. ואמנם, ממצאים מתוכנית הניטור הצביעו באוקטובר כי למרות השנים שחלפו, הנחל עדיין לא התאושש מהפגיעה, וכי נזקי הזיהום לקרקע, לצומח ולבעלי החיים באזור עדיין ניכרים.
עד היום, לא ברור כמה כסף הקצתה רותם אמפרט לניקוי ושיקום הנחל. בעתירה מנהלית נחתם הסכם פשרה, שבמסגרתו סוכם כי החברה תקים בריכה חדשה, רחוקה מנחל אשלים. בתביעות ייצוגיות שהוגשו, מתנהל בימים אלו הליך גישור. כחצי שנה לאחר הגשת התובענה הייצוגית הסכימה המדינה להליך גישור מול כימיקלים לישראל, מחוץ לכותלי בית המשפט.
לדברי גולדשטיין, מקרה אשלים מצטרף למקרה נוסף הנקשר לרותם אמפרט. "זה מצטרף לזיהום נוסף שהיה בנחל צין וזוהה לפני 45 שנים, אבל עד היום אפשר להריח באזור את ריח הנפט ונזקיו בשטח", אומר גולשטיין על הזיהום בנחל צין.
בעניין נחל צין, לאחר שמי המעיינות זוהמו ועל האזרחים נאסרה הכניסה אליהם, ארגון אדם טבע ודין הגיש תובענה ייצוגית על זיהום מים, פגיעה באזור מוגן, פגיעה בערך טבע מוגן, זיהום על ידי פסולת, מפגע ריח, זיהום על ידי קרינה רדיואקטיבית, פגיעה בקניין, פגיעה במקרקעי יעוד, הסגת גבול במקרקעין, מטרד, עשיית עושר ולא במשפט, רשלנות, הפרת חובה חקוקה ואחריות נושאי מישרה.
ארגון אדם טבע ומשרד עורכי הדין לוינסון דרור הגישו תביעה ייצוגית נגד רותם אמפרט. בתגובה לאסון, הם תובעים 397 מיליון שקל כפיצוי על הנזקים ועבור מימון שיקום הנחל, וטוענים כי "דליפות הכימיקלים ו/או השפכים וזיהום נחל צין נבעו מזלזול רב שנים של המשיבים, מרשלנות, מתרבות של העדר אכפתיות מהסביבה, מעצימת עיניים ומרדיפת בצע לשמה, תוך הפיכת קניין הציבור לפח האשפה הפרטי שלהם והחצנת מלוא עלויות הטיפול לציבור. כל זאת תוך הפרות חקיקה בלתי פוסקות שהביאו לזיהום, לפגיעה באזור מוגן ובערכי טבע מוגנים ולמפגעי סביבה קשים".
מרותם אמפרט נמסר בתגובה: "הזיהום הנטען בעין צין הינו בגין התקופה שבה רותם הייתה חברה ממשלתית עוד בשנות ה-70".
הסקר לא הושלם, המחיר לא שולם: תע"ש נוף ים (אפולוניה)
בין השנים 1950-1995 פעל מפעל תע"ש נוף ים באפולוניה, למרגלות הים בסמוך להרצליה, שבו יוצרו חומרי נפץ, תחמושת ואבק שריפה. המפעל כלל ייצור ואחסון, בתי זיקוק, מטווח, בריכות תשטיפי שפכים ופסולת.
ב-1992 התרחשה שם תאונה שבה נהרגו שני אנשים, נפצעו 66 ונגרם נזק מסיבי למפעל ולסביבתו. שנים לאחר מכן פונה האתר, כשהוא מותיר אחריו זיהום. רק בשנים האחרונות נסגר לרחצה מספר פעמים חוף סידנא עלי בהרצליה בעקבות הופעת כתם צהוב שמקורו בפעילות המפעל.
עד היום, סקר הזיהום שאמור היה להיות מוכן עד שנת 2016, טרם הושלם. הזיהום לא נוקה, ותע"ש לא שילמה מחיר. לדברי עו"ד אלי בן ארי, היועץ המשפטי של אדם טבע ודין, "תע"ש זיהמה באופן חמור את הקרקע ומי התהום באפולוניה במשך שנים רבות, ולאחר שנטשה את השטח הזיהום נותר על כנו ואף התפשט.
"לנו לא ידוע שננקטו הליכים משפטיים כלשהם כנגד האחראים. הרווחים של תע"ש כללו גם את ה'חיסכון' מכך שלא הושקעו כספים לשם מניעת הזיהום והטיפול בו. המדינה, שתפקידה להעמיד לדין עבריינים שמזהמים, הפכה במקרה הזה ובמקרים נוספים לעבריינית בעצמה".
