כריך אונטריב / צילום: ארז חרודי
עוד מעט שנה. שנה שהמגפה האיומה הזו משתוללת. קוטלת אלפים, סוגרת מאות אלפים ומיליונים ומשנה את אורחות חיינו לבלי הכר. גם אם המדינה נפתחת בזהירות, השליחים - כחולים של וולט וכתומים של תן ביס - עדיין דוהרים ברחובות השוממים למדי עם משלוחים לכאן ולשם. אחרי כמה פעמים, גם סרבני משלוחים כמוני מתחילים כבר להתרגל.
החוויה המוזרה של הפעם הקודמת - כלומר, ארוחת הפאר היקרה והיוקרתית שהזמנו ממסעדת שילה - מאופסנת עמוק בחלקו האחורי של המוח, ואני חוזר על מה שאפשרי יותר, לא רק כלכלית אלא גם עקרונית. אוכל מהיר במשלוח מהיר. הוא באמת מהיר, אגב, המשלוח של וולט. לא רק שאתה יכול לעקוב אחרי מהלך התקדמותו, הוא גם מגיע מהר ובזמן. אני מניח שאני האחרון בעיר לגלות זאת. זה כמעט כמו להגיד שהשמש זורחת בבוקר. טוב, אולי בכל זאת נותר מישהו שאינו יודע.
בשר בלחם, אם כן. תל אביב מלאה באינספור מזללות בשר בלחם. לא רק המבורגרים. אינספור וריאציות. סלופי ג’ו, כריכי אנטרקוט אימתניים, שיפודים, שווארמה ומה לא. מה אם כן נותר עוד לחדש בתחום הלעוס, תרתי משמע, הזה. לא הרבה, והמון. תלוי איך עושים את זה.
על B12, מזללת הבשר בקרליבך פינת החשמונאים - לוקיישן מרכזי בתל אביב אבל גם בעייתי מאוד כפי שיודע כל מי שעשה שם סיבוב פעם - כבר סיפרתי כאן פעם, לפני כמה שנים טובות. לשמחתי, שרדה המסעדה הנהדרת הזו, מטובות מסעדות הבשר שלנו, לא רק את הלוקיישן הקשה (המסעדה גם ממוקמת, בנוסף לכל הצרות, בחלל ארוך וצר ממש על הסיבוב, וקל מאוד לפספס אותה) אלא גם את הקהל התל אביבי הבלתי נאמן וחובב החידושים, ותאמינו או לא, אפילו את הקורונה.
היא עושה זאת בימים כתיקונם בעזרת תפריט נטול שטויות, מוזיקה נהדרת ואירוח לבבי במיוחד ונטול פוזה של הזוג עדי אבו וגל דותן, וכעת בעזרתה של אותה חברת וולט יעילה אבל קשוחה (עמלה רצחנית, כזכור). אם יש משהו שהייתי שמח שיקרה כשתיגמר הקורונה הזו, זה לשתות שוב קצת בירה בקס גרמנית על הבר של עדי וגל. עד שזה יקרה, החלטתי לנסות את גרסת המשלוח שלהם. הזמנו ארבעה כריכים ענקיים, קצת חמוצים ותפוח אדמה אפוי, וקיווינו לטוב.
הכריכים הגיעו לשמחתי במצב מושלם. הבשר היה חם והלחמנייה לא הפכה לסמרטוט רצפה משומש. זה קורה כנראה בזכות הבחירה בלחמנייה יוצאת דופן, ג’פרנה הם מכנים אותה, שילוב של ג’בטה איטלקית ופרנה מרוקאית. לחמנייה מלבנית, ענקית ובעיקר טעימה להפליא, ומה שחשוב מכול - כלי קיבול מושלם לבשרים שבתוכה.
הלכנו על שלוש קלאסיקות ויציאה אחת. המבורגר, פילדלפיה ואונטריב היוו את הקלאסיקות. ההמבורגר היה המבורגר. לכאורה שום דבר לכתוב עליו הביתה. בפועל, אחד הטובים בעיר. בזכות הלחמנייה, כאמור, ובעיקר בזכות אותה גישה נטולת בולשיט של בני הזוג. ככה זה כשאתה יודע להתעסק עם בשר. אתה פטור כנראה מכל מיני תוספות מופרכות ובניית מגדלים. "סתם" המבורגר טוב. טוב מאוד. הנוער שמח בו, ואני טעמתי ואישרתי.
כריך הפילדלפיה, עוד קלאסיקה אמריקנית פחות נפוצה במקומותינו, מורכב מרצועות אנטרקוט, בצל, פלפלים קלויים וגבינת צ’דר עם חסה ומיונז צ’ימיצ’ורי. כמו כל שאר הסנדביצ’ים של B12, מדובר במפלצת אימתנית של פחמימות וחלבונים, שבדיוק כפי שאפשר להבין מסך כל מרכיביה, אינה מיועדת לרכי הלבב או למאותגרי הכולסטרול. אבל עכשיו קורונה, אז לא בודקים. בומבה של דבר, תרתי משמע.
כריך האונטריב הוא כבר סוג של "יציאה". צלעות בקר בבישול ארוך ואיטי, עד שהן נופלות מהעצם והופכות לחוטי בשר שנתקעים בשיניים ובלב. אותו רוטב ואותו שיר שלפני האוטם בשריר. היציאה האמיתית היא כריך המכונה "עמרי", על שמו של אחד הטבחים לשעבר במקום שזה מה שאהב לאכול בסוף המשמרת.
שילוב מוזר לכאורה של חזה בקר מעושן (עישון בשרים הוא התמחות גדולה של המקום, רובם מבקר נמוך) ונתחי פרגית. לכאורה, למה לערבב. בפועל, שיחוק של ממש. שוב, מיונז צ’ימיצ’ורי, חסה והבצל הכבוש של עדי וגל שרק בשבילו שווה להזמין מכאן.
אותו בצל חזר גם במנת החמוצים הנהדרת, שכללה גם קורנישונים, כרוב, כרובית וגזר. סלט ירוק לאיזון הפוגרום ותפוח אדמה אפוי (אין צ’יפס ב-B12, לא בטוח שאני חי עם זה בשלום, אבל מקבל בהכנעה) ובא לציון גואל.
הכריכים של B12 הם כאמור מעדת ה"נו נונסנס". בגילי המופלג זה בדיוק מה שאני רוצה וצריך. כל עוד לא עושים בדיקת דם שלושה חודשים אחריהם. רק הבירה מחבית חסרה. במהרה בימינו, אמן.
המחירון:
כריך עמרי: 54 שקל, המבורגר: 58 שקל, אונטריב: 54 שקל, פילדלפיה: 59 שקל, סלט ירוק: 13 שקל, חמוצים: 14 שקל, תפוח אדמה אפוי: 12 שקל
B12, קרליבך 12, תל אביב, 03-7327888. ההזמנה בוצעה דרך וולט. אפשר גם באיסוף עצמי.