קניות באשראי / תמונה: שאטרסטוק
בספטמבר 2002 יתרות חובה בחשבונות בנק פרטיים, התקרבו ל-29 מיליארד שקל. לפי סקר שעשה אחד הבנקים בשנת 2002, 80% מבעלי חשבונות עו"ש בכל הבנקים נמצאים באוברדראפט כל הזמן, או מדי פעם. עבור 53% מהישראלים, אוברדראפט אינו מצב נדיר. למעלה משליש נמצאים באוברדראפט כל הזמן או לעתים קרובות.
במילים פשוטות אוברדראפט זו הלוואה ללא תאריך סיום, ממש משכנתא לכל החיים שמנוצלת פעם אחת בלבד - בפעם הראשונה שניתנה.
אם נחזור 15 שנים אחורה לשנת 2006, נוכל להיזכר בהיסטריה שנוצרה סביב תקנת בנק ישראל 325 ובעיקרה איסור חריגה ממסגרת האשראי. מימוש התקנה נדחה מינואר ליולי 2006 כדי לאפשר למשקי הבית לסדר את יתרות החריגה ממסגרת האוברדראפט שהבנק הקצה להם, כלומר משקי הבית לא הסתפקו בסכום שהוגדר כמסגרת חובה, אלא משכו הרבה יותר והתקשו להשלים את הפער שנוצר בין ההוצאה העודפת למסגרת האשראי המאושרת.
מתוך פעולות ההמשך שבוצעו בשנים הבאות, ניתן להבין כי המהלך לא הוליד את התוצאה הרצויה. להיפך, הבנקים והמוסדיים הרחיבו את אפשרויות האשראי והחוב של משקי הבית גדל.
באוקטובר 2014 אושרו בישיבת ממשלה מהלכים בהם ינקוט הפיקוח על הבנקים בבנק ישראל לעידוד השימוש בכרטיס הדביט - כרטיס לחיוב מיידי, בין היתר על מנת לאפשר לציבור כלי לשליטה בהוצאות. כרטיס דביט, להבדיל מכרטיס חיוב נדחה (שרבים נוהגים לכנותו כרטיס אשראי), הוא אמצעי תשלום שייחודו בכך שניתן לבצע בו עסקה רק בתנאי שיש יתרה (או מסגרת אשראי) בחשבון, וחיוב החשבון באמצעותו הוא מיידי - להבדיל מחיוב חודשי בכרטיס אשראי.
וכך מאמצי הבנק המרכזי לבלימת החוב של משקי הבית ממשיך מאז: ב-2016 הוביל בנק ישראל שבוע מודעות פיננסית, ב-2017 חודש מודעות פיננסית במערכת החינוך, ב-2018 לומדה בצה"ל בנושא חינוך פיננסי, המרכז לצמיחה פיננסית של בנק הפועלים הושק בתחילת 2018, הוקמו עמותות וארגונים שכל מטרתם להקנות לאוכלוסייה כלים שימושים להתנהלות פיננסית נבונה.
בכל הפעולות הללו הושקעו עבודה ומשאבים רבים אך ההצלחה איחרה לבוא. הציבור הישראלי אוהב לקנות, לטייל, לבלות, להתחדש, להתפנק ולכל זאת הבנקים מסייעים ע"י מתן אשראי לטווח קצר וארוך.
שנת 2020 מסתמנת כשנת המפנה, בה שיעור האוברדראפט של משקי בית פחת בכ-20% לעומת שנה קודמת (סך מצרפי של 8.4 מיליארד שקל). האם נגיף קטן ובלתי נראה הצליח במקום שהבנקים ובראשם בנק ישראל נכשלו? האם משקי הבית למדו לתעדף הוצאות, לצמצם רכישות ולחיות עם מה שיש?
כאשר בוחנים את ההוצאות לפי הקריטריונים שמפרסמת הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, ניתן לראות כי סגרים כפויים, העברת מערכת החינוך ללימודים בזום וריבוי השכירים שהוצאו לחלת/פוטרו או עברו לעבוד מהבית, הובילו להגדלת ההוצאות בגין: תחזוקת הדירה ומשק הבית, מזון, ריהוט וציוד לבית לעומת הוצאות שצומצמו באופן משמעותי, כגון: קוסמטיקה, הלבשה והנעלה, תרבות פנאי, בידור, חינוך והוצאות אחרות (לימוד נהיגה, נסיעות וכד').
מסקנה: אילוצי המציאות ולאו דווקא השאיפה להבריא את ההתנהלות הפיננסית, הם שהובילו לשינוי המיוחל.
כיצד אם כך ניתן לסייע למשקי הבית לשמור על המצב הקיים, מבלי לאפשר להם לחזור לסורם מיד עם פתיחת המסחר והחזרה לשגרה? מילת המפתח היא גבולות. כאשר, להבדיל מתפקידנו כהורים לילדים או מנהלים לעובדים, המבוגר האחראי במקרה הזה הם הבנקים, עליהם לרסן את התאווה להגדלת רווחים על חשבון ריביות אשראי, ולסייע למשקי הבית לחסוך מעצמם כאבי בטן הנובעים מאכילה מופרזת.
הכותבת היא מרצה לכלכלת ישראל במכינה במכללה האקדמית הדסה בירושלים