מחאה נגד רצח נשים בתל אביב / צילום: שלומי יוסף
שבועות ספורים לבחירות, ולמפלגות הגדולות אין תוכנית סדורה למיגור מגפת האלימות בישראל. בהדלפות מדיוני הקורונה שומעים שהשרים מטיחים זה בזה האשמות עתידיות "דם המתים יהיה על ידיך", "אל תלמד אותי אחריות על חיי אדם".
רק לאחרונה נרצחה דיאנה רז ז"ל. ולא מקורונה. מלבד הקריאה להעביר את 250 מיליוני השקלים שתקועים משנת 2017, ומלבד התיקון לחוק האפטרופוסות השולל מרוצח את זכויותיו על ילדי הנרצחת, בפועל בשטח לא השתנה יותר מדי. בעצם כן, מאז הרצח הנורא של אחותי מיכל סלה ז"ל - מדי שבועיים בממוצע נרצחת אישה בתוך ביתה.
הממשלה לא מתגייסת למחוק את האלימות מהמפה. האם רצח נשים הוא גזירת גורל? ממש לא. יש הרבה שהממשלה יכולה לעשות. נדרשת מהפכה, אתחול מחדש של ההתמודדות עם התופעה.
■ מניעה: המענים הקיימים כיום הם מצומצמים - הגשת תלונה במשטרה, צווי הרחקה, מקלטים, טיפול ברווחה - כולם פתרונות "בדיעבד" שרלוונטיים אחרי אירוע אלימות קשה. המדינה צריכה להשקיע את מיטב המאמצים בזיהוי מוקדם וניבוי של התנהגויות אלימות ובהעלאת מודעות. מניעה תכלול הגעה לגברים ולנשים בשלבים מוקדמים יותר.
■ חדשנות: תמיכה ממשלתית בפתרונות חדשניים וטכנולוגיים למניעת אלימות במשפחה (להלן אלמ"ב) והצלת חיים. אין סיבה שמדינת ישראל, הסטארט-אפ ניישן, לא תגייס את מיטב המוחות והאמצעים כדי לנצח את מגפת האלימות. יש לחשוב מחוץ לקופסה ולקדם פתרונות חדשניים. כפי שממשלת ישראל משקיעה בחדשנות טכנולוגית בתחומים אחרים, עליה להקצות משאבים ייעודיים לתמיכה בפיתוח חממה ייעודית ובאקוסיסטם של מגוון פתרונות חדשניים וטכנולוגיים מצילי חיים של נשים בשבי האלימות.
ניתן לבחון גם פרויקטים לא טכנולוגים, כגון נוהל לתמרוץ שכנים וקרובים לדחוף את האף ולדווח על אירועים חריגים. השנה קידמנו הענקת צל"ש מאת הנשיא והממשלה לעדי גוזי שהצילה את שירה איסיקוב מרצח.
לאחד את המאבק תחת קורת-גג אחת
■ משילות: התחום של אלימות במשפחה מפוזר בלפחות שישה משרדי ממשלה שונים, ועם כל משרד חדש שנוגס באחריות, גרף הרציחות מאמיר. לעומת זאת, בטרור אנחנו יודעים להילחם. כל הסמכויות מאוגדות תחת משרד חזק אחד - משרד הביטחון, שעושה הכול: מניעה, הגנה, פיתוחים חדשניים, טיפול, שיפוט, בריאות ועוד. יש צורך בגוף ממלכתי בכיר מתכלל, בעל סמכויות ניהוליות בכל התחומים, אכיפה ותקציבים, כולל אחריות על איסוף נתונים, מיפוי התופעה וקידום פיתוח של פתרונות אינטר-דיסציפלינאריים.
■ חינוך: בדומה למודל של חינוך לזהירות בדרכים, כך לשלב בתוכנית הלימודים שעתיים שבועיות בעבור חינוך מגדרי וזוגיות בריאה באופן גורף ומותאם למגזרים השונים ולגילאי יסודי ועל יסודי.
■ צדק: מערכת בתי משפט נפרדת לטיפול בתיקי אלימות במשפחה, בדומה למודל הקיים בארה"ב (מקודם על-ידי ויצו). טיפול במקרי אלימות במשפחה דורש מומחיות ייחודית, לדוגמה, אסור שיהיה בפסיקת סכסוך גירושים - רכוש משותף - כי המרחק הפיזי בין בני הזוג מציל חיים. כמו כן, נכון ששופט אחד יטפל בכל ההיבטים של משפחה אחת - האזרחים הפליליים והמשפחתיים. לדוגמה, במשפחה מסוימת הבן עבריין צעיר, הבת נאנסה, והאם סובלת מאלימות ורוצה להתגרש - לשופט אחד הדן בכל התיקים הללו תהיה תמונת מצב רחבה הנחוצה כדי לגזור גורלות. כיום משפחות נאלצות להתדיין במספר ערכאות שונות.
■ יוזמה נוספת היא הקמת תחנות משטרה ייעודיות לנשים הסובלות מאלימות בביתן, במודל של תחנה אחת שיש בה הכול, One Stop Shop, וכל נותנות השירותים הן נשים - מתחומי המשטרה, הרווחה, הבריאות, המשפטים, החינוך לילדים ועוד. מודל דומה קיים בברזיל (מקודם על-ידי אריאלה שדמי).
■ עוד יוזמה היא מינוי ממונה על אלמ"ב במקומות עבודה ובמוסדות ציבוריים וחובת פרסום מידע מציל חיים (בדומה לנהלי חוק למניעת הטרדה מינית).
■ נוהל אסתר: כפי שאחות שואלת "האם יש לך אלרגיות?" לפני חיסון קורונה, כך עו"ד לגירושים ומטפלים זוגיים ישאלו שאלה קבועה, על-מנת לדעת האם יש להתייעץ עם מומחה אלימות במשפחה. יש תקדים לנוהל מסוג זה בתחום אחר, למניעת הלבנת הון. מדובר בהצעה ללא עלויות תקציביות אשר הגשנו לשר המשפטים. שם הנוהל הוא לזכרה של אסתר אהרונוביץ ז"ל שנרצחה בידי האיש שלה כאשר קיבל את מסמכי הגירושים.
באחריות המדינה להנגיש לנשים נפגעות אלימות ומאוימות ברצח - סל מענים מגוונים, בנוסף למקלטים. לדוגמה: כלבי הגנה, יחידה לאבטחת אישים, תוכניות הגנת עדים, טכנולוגיות הגנה, צמיד אלקטרוני לאדם האלים ועוד.
אין מעקב או דיווח אחרי עברייני אלימות במשפחה
■ מעקב: עברייני אלימות במשפחה עם שחרורם מהכלא, נוהגים לשוב לסורם וישירות ל"זירת הפשע" - כלומר, לבית ולקורבנותיהם. במשטרה ידוע שעבירת אלמ"ב היא עבירה רצידיוויסטית מובהקת. למרות זאת, אין מעקב או פיקוח לאחר שחרור עברייני אלמ"ב. מריה טל ז"ל ומאסטוול אלזה ז"ל נרצחו על-ידי בן זוגן לאחר שהשתחרר ממאסר שריצה בגין עבירות אלימות כלפיהן.
יש לקדם נוהל שאסיר אלימות במשפחה לא יוכל להשתחרר מהכלא, אלא אם הוא עבר בהצלחה טיפול שיקומי ייעודי לעברייני אלימות במשפחה בתוך הכלא.
כיום יחידת צור של השב"ס עוקבת אחר פדופילים משוחררים. יש לגייס אותה לתחום אלימות במשפחה ולהנהיג פיקוח לאחר שחרור מלא של המורשעים ברצח ובעבירות אלימות.
■ ענישה מרתיעה: אביעד משה, שניסה לרצוח את אשתו שירה איסיקוב, יקבל עונש מקסימלי של 20 שנה בכלא - וזה לפני ניכוי שליש על התנהגות טובה. אלירן מלול, שרצח את אחותי הקטנה, מואשם בפשע שעונשו מאסר עולם. יש לבטל את ההבדל בין רצח לבין ניסיון רצח ולהשוות את חומרת הענישה. שניהם רוצחים אכזריים. העובדה שחייה של שירה ניצלו בנס, לא צריכה לזכות את הרוצח בהפחתת העונש.
שנית, יש להחריף את הענישה על רצח ועל ניסיון לרצח לעונש של מאסר עולם אמיתי (כפי שהוחלט לעשות לרוצח יגאל עמיר), ללא קצבת העונש מהנשיא וללא ניכוי שליש. רוצח צריך להיות מורחק מהחברה לכל חייו.
לצערנו, מדינת ישראל משחררת מאות רוצחים אל הרחובות, גם ללא שיקום או הבעת חרטה. סיבה מרכזית היא כלכלית - עלות שהותם בכלא היא אסטרונומית, והמדינה מעדיפה לשחררם ולעודד אותם לעבוד.
מנגד, מעולם לא נעשתה בדיקה לגבי הנזק הכלכלי הכרוך בנזקים שגורמים להם הרוצחים המשוחררים, כאשר הם חוזרים לסורם ופוגעים בקורבנות חדשים. יש לקדם חקיקה לפיה רוצח ישלם גם בכספו וברכושו ואף יממן את שהותו בכלא עד שכיסו ירוקן. רוצח עתידי ידע שמחיר נטילת חיים הוא חייו שלו - הוא יאבד הכול, את חירותו, את ילדיו וגם את כל רכושו שיעבור לרשות ילדיו היתומים.
על מדינת ישראל לתת גב חזק לשורדות אלימות במשפחה ולתת להן שליטה מלאה על חייהן ואפשרות להתנתק מבן הזוג האלים, כולל גט אוטומטי. המציאות היום נותנת כוח משפטי לאדם האלים להמשיך לשלוט על הנשים מתוך הכלא, בניגוד לרצונן, ולהותירן עגונות ואובייקט לסחיטה ולשליטה. את זה חווה על בשרה בימים אלה שורדת הרצח אליענה חזן.
תיקון חשוב נוסף: כיום עבירת רצח נשים בידי בני זוגן ורצח לעיני ילדים אינה כלולה ברשימת נסיבות מחמירות בעבירות המתה. החוק דורש להוכיח שהרוצח ביצע התעללות קודמת ומתמשכת בקורבן, על-מנת לפסוק מאסר עולם חובה. החוק מתעלם מכך שרצח בתוך המשפחה הפך למגפה בעלת השלכות חברתיות, וגם מהנסיבות הקשות - הרי הבית זהו המקום הבטוח שלנו, רוצח בת זוגו הוא איש אמון - בחיר-ליבה של הקורבן האמור להיות הראשון הדואג לביטחונה, ולכן הנזק הפוטנציאלי הוא חמור ורחב (הצעת חוק כזו הוגשה על-ידי ארגון הנרצחות והנרצחים).
■ שיימינג: בעבירות רצח או ניסיון רצח של בת/בן זוג - לבטל איסור פרסום על שם הרוצח. להפך - לפרסם את התמונות ואת השמות של כל רוצחי נשותיהם, גם אם זה מקשה על שיקום, כחלק ממהלך מניעתי ולמען אזהרת הציבור.
■ ביטול זכויות: אדם שהרג את בן/בת זוגו יאבד את כל זכויותיו בירושה של המת/ה, והזכויות יעברו במלואם לצאצאים היתומים. קיימת הצעת חוק כזו של ארגון הנרצחות והנרצחים שיש לקדם.
■ ואם עדיין לא שכנעתי, אז כסף: יש לעשות חישוב "כמה עולה נרצחת?". לפי האו"ם, העלות הגלובלית של אלימות כלפי נשים מוערכת ב-1.5 טריליון דולר. הסכום הזה נמצא בעלייה מתמדת, הודות להשפעות משבר הקורונה. בבריטניה לבדה הוערכה העלות של אלימות במשפחה בסכום של 66 מיליארד ליש"ט בדוח שפורסם בשנת 2019, טרום התפרצות מגפת הקורונה. בישראל טרם נעשה חישוב דומה.
בחישוב גס, רוצח במאסר של 30 שנה עולה למדינה 3.6 מיליון שקל. להוצאה זו יש להוסיף את עלויות חקירת המשטרה, הפרקליטות, הסנגוריה הציבורית, השופטים, הטיפולים הנפשיים למשפחה ולילדים, אובדן הכנסת האישה ועוד. להערכתי, נרצחת אחת עולה למערכת כ-6 מיליון שקל. אם נכפיל ב-20 נרצחות בממוצע בשנה בישראל, נקבל 120 מיליון שקל בשנה. וזה לא כולל את עלויות המקלטים, המרכזים למניעת אלימות ועוד. קידום פעולות מניעה של האלימות והרצח, השקעת משאבים ב"גילוי מקדים", זהו המהלך המתבקש גם מבחינה כלכלית גרידא.
הרשימה הזו מבקשת לומר שאפשר אחרת, ורצח נשים הוא לא גזירת גורל. הרשימה הזו עדיין בגיבוש, והיא חסרה יוזמות חשובות כמו "האקדח על שולחן המטבח" ואמנת איסטנבול. נשמח לקיים עליה דיונים, הרחבות והצעות.
בואו נדבר על זה. בואו נכניס את נושא הביטחון של נשים לשיחות הסלון, לכל זום, ונחפש את הסעיפים הללו בכל מצע וקמפיין בחירות. יחד נציל חיים.
הכותבת היא יו"ר פורום מיכל סלה