אנגלה מרקל / צילום: Reuters, Hannibal Hanschke
אלה החודשים האחרונים של אנגלה מרקל בפוליטיקה הגרמנית. הבחירות הקרובות יתקיימו בספטמבר, והמועמד שיגבש קואליציה יחליף אותה. מרקל תפרוש מהחיים הפוליטיים. אם הממשלה תוקם במהירות, אולי עוד תספיק ליהנות ממעט זמן סתווי בבית הקיץ שלה ושל בעלה באוקרמארק, שם היא שוחה באגם, מגדלת תפוחי אדמה ולעיתים מטפסת על עצי התפוחים שלה כדי לקטוף אותם.
המערכת הגרמנית, כמו גם אירופה כולה, תצטרך להתכוונן מחדש אחרי יותר מ-16 שנות שלטון של הקנצלרית. כבר שלוש שנים שהתהליך הולך ומבשיל. הוא נובע בחלקו מעייפותה מהתפקיד - בעבר הצהירה כי "פוליטיקאים צריכים לדעת מתי לפרוש" - אך גם מהעייפות של המערכת הפוליטית בגרמניה ממנה. יש ראשי מפלגות שלא מוכנים לשבת איתה בקואליציה, הבחירות האחרונות נסובו באופן נדיר על דמותה, כולל "שונאי מרקל" שצעקו דברי שטנה בכינוסי בחירות שלה, ומפלגתה השמרנית ראתה כיצד לראשונה בהיסטוריה שאחרי המלחמה, מדיניות "החתירה למרכז" של הקנצלרית הביאה להקמת מפלגה משגשגת ("אלטרנטיבה לגרמניה") מימין לה.
גם הציבור והתקשורת הופכים לרגישים יותר בנוגע למרקל. מצד אחד, הפצירו בה להישאר אחרי שבסרטון שהפך ויראלי הסבירה בשפה פשוטה מהו מקדם ההדבקה - וגרמניה אכן הצליחה למנוע גל קורונה ראשון משמעותי; מצד שני, הקנצלרית נחשבת לאחראית באופן חלקי לכך שגרמניה איבדה שליטה על המגפה ונכשלה להשיג חיסונים שפותחו על אדמתה, בכספי משלמי המסים הגרמנים. הציבור, כפי שהדבר מתבטא בתזוזות החדות בסקרים, קצר רוח כלפיה, אך היא עדיין זוכה לשיעורי אהדה גבוהים - 83%.
אם אכן תצליח לפרוש בספטמבר אחרי שכל הגרמנים שמעוניינים בכך יחוסנו, יהיה זה הישג מרשים. מרקל לא תכננה להתמודד עם מגפה עולמית בשנתה האחרונה בתפקיד. היא רצתה לאחות את הקרעים שמדיניות הפליטים שלה גרמה, להבטיח את המשך שגשוגה הכלכלי של גרמניה ואת התדמית החיובית שלה (שנמצאים בשיא עולמי) ולדאוג לשלמות האיחוד האירופי, שהוא המתכון הגרמני להצלחה. אין פלא שאחד הרגעים היחידים שבהם חייכה בחודשים האחרונים היה כשנפגשה וירטואלית בדצמבר עם פרופ' אוגור סאהין וד"ר אוזלם טורצ'י - הזוג ממוצא טורקי שפיתח את חיסון חברת "ביונטק" האירופית שאחראי לבלימת המגפה בישראל. סיפור ההצלחה שלהם מייצג בדיוק את מה שמרקל ניסתה להשיג.
המורשת של פוליטיקת הקונצנזוס
מרקל לא חלמה כילדה על כוח ועל השפעה עולמית, אך מצאה את עצמה בתפקיד אחת מהמנהיגות העולמיות המובילות של תחילת שנות האלפיים - בזכות אמביציה אישית ומיומנות פוליטית, וגם בזכות תהפוכות ההיסטוריה. היא תוצר נדיר - אין דומה לה במערכת הפוליטית הגרמנית - של מדענית מזרח-גרמנית במקור, בעלת דוקטורט מגיל צעיר, שהסערות הפוליטיות של התקופה דחפו לפוליטיקה, ואז הפוליטיקה דחפה לתפקיד הרם ביותר בגרמניה. בתפקיד הקנצלרית היא הצליחה בעזרת פוליטיקה חדשה של קונצנזוס ופשרות לדאוג גם להיבחר מחדש במשך ארבע כהונות, וגם להיטיב את המצב הכלכלי של גרמניה.
אנגלה דורותאה קסנר נולדה בהמבורג ב-1954. כשהייתה ילדה קטנה חצתה המשפחה את מסך הברזל המתהווה מזרחה, צעד נדיר באותה תקופה, בשל מינויו של אביה ככומר הקהילה בטמפלין שבמזרח גרמניה, שבה הרשויות לא היו ידידותיות כלפי הדת. משפחתה התגוררה ב"ואלדהוף" שמחוץ לטמפלין - מתחם נפרד של אורוות, בתי מלאכה, בתי מגורים ושדות - בחווה טיפולית לילדים ולמבוגרים עם צרכים מיוחדים.
מרקל הייתה חברה בתנועת הנוער הקומוניסטית (כולל נסיעת פרס למוסקבה), ותלמידה טובה. עם סיום לימודיה בבית הספר, המשיכה מיד לקריירה מדעית. את התואר הראשון עשתה בפיזיקה, ופגשה במהלכו את בעלה הראשון, אולריך מרקל. אף שהם התגרשו אחרי חמש שנים, ללא ילדים, מרקל שמרה מאז על שם משפחתו. ב-1986 קיבלה דוקטורט בכימיה קוונטית, ושלוש שנים לאחר מכן, בימי התהפוכות של מזרח גרמניה וקריסת הממשל הסוציאליסטי, נכנסה לראשונה לפוליטיקה והצטרפה לכוחות הרפורמים הדמוקרטים שניסו להציל את המדינה ולשמור על עצמאותה. כשזה לא הלך, וגרמניה פנתה לאיחוד בין מזרח למערב, הצטרפה מרקל ביחד עם המפלגה שבה הייתה פעילה לאיחוד הנוצרי-דמוקטי (CDU) - מפלגת השלטון שהובילה את מערב גרמניה רוב שנותיה.
מסלול התפתחותה היה מטאורי. היא מונתה לשרה לענייני משפחה כבר עם איחוד גרמניה, ונחשבה לבת טיפוחיו של הקנצלר הלמוט קוהל. תיעוד טלוויזיוני מאותה תקופה מתמקד באופנה של מרקל - הכריות התפוחות בכתפיים והתספורות שלה - אבל גם מציג את האנרגיה שלה. היא הסתערה על כל תפקיד ועל כל משימה, ובמיוחד על המינוי הבא שלה - שרה לאיכות הסביבה. גם מאחורי הקלעים במפלגתה מרקל לא היססה לבנות בריתות, לפסול מועמדים וללכלך את הידיים בפוליטיקה. כשקוהל הסתבך בשערוריית שחיתות מפלגתית, יצאה נגדו באופן פומבי. בשנת 2000 נבחרה בקונגרס של המפלגה ברוב גדול לתפקיד ראשת ה-CDU, טיהרה את השורות ממתנגדיה, ופתחה במסע לכבוש מחדש את השלטון מידי הסוציאל-דמוקרטים.
מרקל הביאה איתה סגנון חדש לפוליטיקה הגרמנית. מבחינה כלכלית, עוד לפני כן נודעה גרמניה ב"ריין-קפיטליזם" שלה, בניגוד לנעשה בבריטניה או בארה"ב למשל - שילוב של כלכלת שוק עם אלמנטים סוציאליים. המזל הגדול של מרקל היה שקודמה בתפקיד, גרהארד שרדר - מעין אנטיתזה שלה - ביצע רפורמות עמוקות במשק הגרמני במחיר פיצול המפלגה, חוסר אהדה ציבורי, עימותים ושביתות, שבסופו של דבר סייעו לכלכלה לפרוח. מרקל קטפה את פירות הרפורמות, מבלי ליזום שינויים מבניים עמוקים.
סגנונה החדש התבטא במיוחד בדרך ניהול המדינה. היא עמדה בראש ממשלת אחדות - קואליציה רחבה של שתי המפלגות הגדולות בגרמניה - והפכה את פוליטיקת הקונצנזוס למה שאפיין את מדיניותה ולסוג של מורשת. שלוש מארבע הממשלות שבראשן עמדה היו ממשלות אחדות, פעם - דבר נדיר בפוליטיקה הגרמנית, אך בעידן מרקל - תופעה תדירה. מבחינת מדיניות, היא לקחה בנדיבות מהשמאל וקצת מהירוקים, ושברה חזק למרכז כשמפלגתה נקרעת מבפנים על רקע השינויים האידיאולוגיים.
מומחים פוליטיים נהגו לומר עד לאחרונה כי מרקל נמנעה מצעדים קיצוניים ומרפורמות עמוקות, ושהיא ניווטה את הספינה במסלול שקבע במידה רבה קודמה בתפקיד - תמיד בחריצות, תמיד בעבודה מסביב לשעון, אך תמיד הולכת עם הזרם וללא להט אידיאולוגי יוצא דופן.
אבל המציאות מוכיחה כי גם אם הדבר היה נכון בכהונותיה הראשונה והשנייה, הוא השתנה לאחר מכן. החלטתה הרת הגורל לפתוח את שערי גרמניה לפליטים ולמהגרים בקיץ 2015 הייתה אירוע משמעותי שכזה, שנותר שנוי במחלוקת. ההחלטה גרמה לא רק לליבוי היצרים בגרמניה, לחיכוכים אלימים בין ימין קיצוני, לטרור איסלאמי, לרצח גרמנים ולרצח מהגרים, אלא גם לשינוי המפה הפוליטית. 40% מהציבור רצו שמרקל תתפטר, בשיא המשבר, והמפלגה החדשה שצברה תאוצה מימין - "אלטרנטיבה לגרמניה" - נקראה כך בתגובה ישירה לסגנון הממשל של מרקל, שאמרה בעבר כי "אין אלטרנטיבה" לדרך המוסכמת של הקואליציה.
אבל מרקל נשארה כדי להתמודד עם המחלוקות שההחלטה יצרה, וקיבלה הזדמנות להוסיף נדבך למורשתה בעזרת ההתמודדות עם מגפת הקורונה. מעבר לעניין הרפואי, מרקל הסירה את ההתנגדות רבת השנים של גרמניה לגיוס חוב משותף של חברות האיחוד, ועל-ידי כך למעשה "הצילה" אותו מהתפרקות שנראתה מאיימת על רקע חוסר הסולידריות שהפגינו המדינות השונות עם תחילת המגפה. היא ריצתה את איטליה וספרד, וגם תושבי גרמניה לא מחו יותר מדי על הצעד. היא המשיכה את המדיניות הזאת כל הדרך עד למטרה: שהחיסונים לקורונה יוענקו שווה בשווה לכל תושבי האיחוד. הצעד התקבל פחות בהבנה בציבור הגרמני, אך לפחות לא עורר מחדש לאומנות בתוך הארגון בנוגע למי יקבל ראשון את החיסונים.
מרקל הפכה לדמות השראה לפוליטיקאיות רבות ברחבי העולם, ולדוגמה למנהיגות נשית, אך לדברי מבקריה, נמנעה מביצוע רפורמות משמעותיות שיקטינו את הפער בין נשים לגברים בגרמניה. פערי השכר בין נשים לגברים במדינה הם בין הגבוהים ביותר באירופה (23%), שיעור הנשים בפרלמנט שווה לזה שבסודאן (21%) ועולם העסקים הגרמני נשלט על-ידי גברים.
מה שמייחד את מרקל אינו המגדר אלא הענווה. מדובר בתכונה כה בלתי-ישראלית, כל-כך זרה לפוליטיקה המוכרת לנו, שממכר ולעקוב היכן ההתנהגות של מרקל שונה ממנהיגים אחרים. היא לא מתיימרת לדעת יותר מכולם, ולא מנסה להפגין את כוחה, אלא מתנהגת בצניעות, שחריגה בפוליטיקה הגרמני. הקסם של מרקל - שבהתחלה כונתה "הקנצלרית המקרית" והצלחתה יוחסה רק לצירוף נסיבות היסטורית ולא לכריזמה שלה - מתחיל לעבוד רק אחרי תקופת היכרות. אבל אז, קשה להפסיק למצוא סימנים לתכונה זו. רואים זאת בדרך שבה היא סוגרת אחריה את דלת האוטו המשוריין שלה ולא מחכה לשומרי הראש שיעשו את זה; באופן שבו היא ממלאת לבדה עגלה בסופרמרקט, או נושאת את תיק הצד שלה. כבר קרוב ל-16 שנים מרקל היא הקנצלרית, אך היא אינה משדרת את התחושה שהיא מעל כולם. היא עדיין חרוצה, עובדת מסביב לשעון, ותמיד נמצאת בשליטה, אבל כבר לא קשה לדמיין את פרישתה מהחיים הציבוריים.