קשיש חותם על צוואה / צילום: Shutterstock, Photographee.eu
בבית המשפט לענייני משפחה בקריות נדונה לאחרונה תביעה של בעלת דירה להורות על פינוי אחותה. לפני שלוש שנים בעלת הדירה, שירשה את הדירה מאביהן מכוח צוואה, התירה לאחותה להתגורר עימה בדירה באופן זמני, בעת שהאחרונה עברה הליך שיקום עקב התמכרות לסמים. לטענת בעלת הדירה, לצערה, האחות בחרה להשיב לה רעה תחת טובה, והפכה את המגורים המשותפים לגיהינום, כך שבעלת הדירה נאלצה להוציא נגדה צווי הגנה ואף לעזוב בעצמה את הנכס ולעבור להתגורר במקום אחר.
האחות הנתבעת, המתנגדת לפינויה, העלתה טענות שונות נגד הצוואה שמכוחה הפכה אחותה ליורשת יחידה של הדירה, וטענה כי למעשה היא זכאית לזכויות בעלות בנכס. לגבי אפשרות פינוי הדירה, טענה האחות כי עקב מצבה הקשה היא אומנם קיבלה מהרשויות דיור ציבורי, אולם הדירה שניתנה לה אינה מתאימה, מאחר שהגישה אליה דורשת טיפוס במדרגות, והיא אינה מסוגלת לכך מבחינה בריאותית. לפיכך אם תפונה מדירת האחות, היא תיזרק לרחוב, פשוטו כמשמעו.
בית המשפט פסק כי על-פי המצב המשפטי הקיים בעת הליך זה, האחות התובעת אכן זכאית להירשם כבעלים בלעדי בדירה מכוח פסק דין המקיים את הצוואה, ולכן מעמדה של האחות הנתבעת הוא של בר-רשות לשימוש במקרקעין בלבד.
זכות מגורים זו, שאינה מכוח בעלות או שכירות חוקית, היא זכות חלשה התלויה ברצונו הטוב של בעל הנכס, והוא רשאי לבטלה בכל עת, בכפוף לעקרונות צדק ותום-לב. נדירים מאד הם המקרים כיום שבהם מכירים בזכות המגורים של בר-רשות כזכות בלתי הדירה, כלומר זכות שניתנת לכל החיים, מבלי שבעל הנכס רשאי לשנות את דעתו ולדרוש את פינוי בר-הרשות.
סכסוכים בין בעלי נכסים לברי-רשות, שקיבלו רשות חינם להתגורר בנכס, נפוצה בדיני המשפחה במיוחד ביחסי הורים וילדיהם הבגירים. לא פעם הילדים, בתחילת דרכם הכלכלית בעולם, מתקשים, במחירי הדיור של היום, לממן לעצמם רכישת נכס באופן עצמאי, ולכן ההורים מאפשרים להם להתגורר ביחידת דיור בביתם, או לחילופין לבנות יחידת דיור בשטח המסופח לבית, כפתרון זמני. מאחר שמטבע היחסים המשפחתיים, בני המשפחה לא נוטים לעגן את הרשות בחוזים פורמליים ומסודרים, בחלוף השנים אם הזוג הצעיר מתגרש, או שנולד סכסוך משפחתי אחר, ההורים מוצאים את עצמם ישנים עם האויב - באופן מילולי.
הקושי העיקרי העומד בפני בעל נכס החפץ להגן על זכויותיו, הוא הצורך בנקיטת הליך משפטי שלם לצורך פינוי בר-הרשות. בניגוד לדייר שהפר תנאי שכירות, עבורו קיים הליך פינוי מהיר, דווקא במצב שבו אדם מתגורר בנכס ללא תמורה, אין פרוצדורה מקוצרת. עם זאת, מרגע שבעל הנכס מוכיח לבית המשפט את בעלותו החוקית, נטל הראיה עובר לבר-הרשות הנתבע, לשכנע את בית המשפט מדוע אין מקום לתת צו לפנותו מהנכס.
ההגנה הנפוצה בקרב ברי-רשות המתנגדים לפינויים, כוללת את הטענה שרשות המגורים שניתנה להם לא הייתה מוגבלת בזמן, ולכן הם הסתמכו על זכות זו בשיקוליהם הכלכליים, ולא פעם אף השקיעו כספים ניכרים באחזקת הנכס, שיפוצו או שדרגו. על-פי ההלכה המשפטית, כאשר בר-הרשות מוכיח השקעה כלכלית בנכס, הוא יהיה זכאי לפיצוי כספי מבעל הנכס, אך ההשקעה אינה מקנה לו זכויות בעלות או המשך מגורי חינם.
כך גם במקרה של שתי האחיות. בית המשפט הכיר בזכותה של בעלת הנכס לסיים את רשות המגורים שנתנה לאחותה מרצונה וללא תמורה, אך לאור מצבה הקשה של האחות, הורה על דחיית ביצוע צו הפינוי בחצי שנה, כדי לאפשר לאחות די זמן למצוא מקום מגורים חלופי.
עו"ד ליהיא כהן-דמבינסקי עוסקת בדיני משפחה וירושה