הצטברות זפת על חוף הים. מנזקי אסון הזפת / צילום: מרכז למחקר סביבתי חיפה
עננה כבדה אופפת עדיין את האסון האקולוגי שהשחיר במאות טונות של זפת לא פחות מ-170 קילומטרים מחופי ישראל. הזוועה, שהיקפי נזקיה עדיין רחוקים מלהתברר, ובהם פגיעה בבעלי חיים, הרס בתי גידול וכמובן זיהום שעשוי לפגוע בבני אדם.
לרבים בארץ הזכיר אירוע זה פרשות שטלטלו את ישראל בעבר, כמו דליפת הנפט בשמורת עברונה ב-2014 והזיהום בנחל אשלים ב-2017. אולם העובדה שמדובר באירוע בעל ממדים בינלאומיים, שבו מעורבים שחקנים בינלאומיים, ומיוחסות לו גם "רגישויות בינלאומיות", הופכת אותו לשונה מהאירועים שהכרנו. לעומת זאת, הוא מזכיר אירועים שהתרחשו מחוץ לגבולותינו, שניתן להגדירם כעוולות חשיפה המוניות (נזקים עקב חשיפה לחומרים שונים, עם הישנות של מקרי נזק בעלי מאפיינים דומים וקשורים לאורך זמן רב).
אף על-פי כן, הגוף המתאים ביותר לטפל באירוע בעל מאפיינים כאלה עדיין לא קיים בעולם, ובתי משפט מקומיים מתקשים להתמודד עם עוולות המונים בינלאומיות שבהן נתבעות חברות זרות.
הזיהום אצלנו מזכיר במובנים מסוימים את דליפת הנפט שהתרחשה ב-2010 במפרץ מקסיקו, שנחשבת לאסון הסביבתי הגדול בהיסטוריה. הסיפור שם החל בהתפרצות באר נפט תת-מימית, שגרמה פיצוץ קטלני על גבי אסדת קידוח נפט, 64 ק"מ דרומית לחופי לואיזיאנה. לפי ההערכות, לים נשפכו 780 מיליון ליטרים של נפט לאורך מספר חודשים, שגרמו נזקים כבדים לסביבה ולרבים מבעלי החיים באזור, וכמובן גם לתעשיות הדייג והתיירות במפרץ.
בריטיש פטרוליום, שהחכירה את האסדה מחברה אחרת שהחזיקה בה, ושכידוע אינה חברה אמריקאית, קיבלה אחריות על הנזקים (על אף שטענה כי אינה אשמה), והסכימה לשלם פיצויים בגובה 18.7 מיליארד דולר. קרן הפיצויים הוקמה, ללא הליך משפטי, תודות להתערבות נשיא ארה"ב דאז אובמה שהפעיל את כל כובד משקלו, כשהבהיר ל-BP כי אם לא תפתור את הבעיה, הוא לא יאפשר לה להמשיך לקדוח באזור.
לא לכולם יש אובמה. תשאלו את אלפי האקוודורים, שהותשו מהליכים המתנהלים זה כרבע מאה נגד חברת שברון האמריקאית עקב פרשת זיהום גדולה בנהר האמזונס - הליכים שחצו גבולות גם לארה"ב, מדינות נוספות וטריבונלים בינלאומיים. ענקית הנפט האמריקאית לא הייתה המזהמת בעצמה, אלא נמצאה אחראית מפני שרכשה חברה בשם טקסקו, שגרמה לזיהום בנהר האמזונס בין השנים 1964 ל-1992.
במסגרת הליך ייצוגי נגד שברון, בית המשפט העליון האקוודורי גזר עליה ב-2013 סכום גבוה של כ-9 מיליארד דולר פיצויים, שלא שולמו מאז ועד היום. שברון עשתה מאמצים כבירים להתחמק מלפצות את תושבי המקום הנפגעים (שסבלו לטענתם משורה של מחלות קשות). בין היתר, היא הסתייעה בפסיקה אמריקאית שקבעה כי בית המשפט האקוודורי היה נגוע בשחיתות, ובהמשך יצאה "נקייה" גם בבוררות פרטית בהאג (אולם התובעים הילידים לא היו צד להליך). כיום מעריכים רוב המומחים כי פסק הדין נגד שברון לא ייאכף לעולם.
באירועים רבים נוספים, שהתרחשו למשל בארה"ב, בקנדה ובבריטניה, בחרו בתי משפט להימנע מהפעלת סמכות השיפוט שלהם לנהל דיונים בעוולות המוניות, תוך שימוש בדוקטרינה המאפשרת זאת.
סיבות יש למכביר, למשל: רוב העדויות והראיות לא נמצאות בהישג יד, המסמכים בשפה זרה, קשיים טכניים לנהל את הדיון ואף ממדים דיפלומטיים והשלכות על יחסי חוץ (אם ייפסקו סעדים כלשהם), שאין לבתי המשפט עניין להתמודד איתם.
דברים אלה מחדדים את הצורך בבית משפט בינלאומי, שידון בנזקים סביבתיים שגורמות חברות פרטיות ברחבי העולם, ואשר יהיה בעל סמכות ומשאבים לנהל חקירה בינלאומית. בית משפט שכזה גם יוכל לפסוק ולאכוף, בעזרת המדינות החברות בו, סעדים זמניים כגון צווי מניעה והפקדת בטוחות ברחבי העולם. וחשוב מכל, פסק דין של בית משפט שכזה יהיה ניתן לאכיפה בכל מדינה חברה בה מצויים נכסים של החברה המזהמת.
כיום, יותר ויותר גופים קוראים לפתרונות בינלאומיים לעוולות המוניות שחוצות גבולות, וראוי שמדינת ישראל תתמוך באופן פעיל בהקמת בית משפט מסוג זה. בלעדיו, לא תהיה הרתעה אמיתית של מזהמים חזקים ומתוחכמים. האסון שפקד את חופינו הוא תמרור אזהרה לישראל מפני זיהומים גדולים יותר, שעלולות לגרום חברות זרות שפועלות בסביבתנו. האסון האקולוגי הבינלאומי הבא הוא בוודאי רק עניין של זמן.
הכותבת היא מרצה למשפטים באוניברסיטאות איווה ובוסטון