מחסום משטרתי שהוקם במסגרת הסגר השני / צילום: דוברות משטרת ישראל
משחר ילדותנו חונכנו לחשוב והורגלנו להאמין שהאנושות, או לפחות מדינות המערב המפותחות ובהן ישראל, צועדות כל הזמן קדימה. אל הנאורות ואל שלטון המדע והשפע, לכיוון של הארכת תוחלת החיים ואיכות החיים ולקידום זכויות הפרט ורווחתו. אבל בשנה האחרונה, שנת הקורונה, אנחנו נוכחים לדעת שהעולם המערבי בכלל והמדינה שלנו בפרט עלולים גם לצעוד לאחור בלא מעט בחינות.
בשנה החולפת, אולי לראשונה במאה השנים האחרונות, מאז התפרצות השפעת הספרדית, ניצבו המדענים כמעט חסרי אונים מול מחלה חדשה. הקורונה חשפה את מוגבלותו של המדע. את העובדה שלמרות כל מה שחקרנו ולמדנו במאות השנים האחרונות, המחקר והמדע לא תמיד מספיקים. הרופאים שלנו יודעים לספק תרופה למאות מחלות, לצנתר לבבות, לנתח מוחות, ולהשתיל כליות וריאות, אבל עדיין אין להם טיפול הולם לנגיף הקוביד 19 המוזר, שעל-פי הערכות עבר מבעלי חיים נגועים לאדם.
המכה שהקורונה הנחיתה על המחשבה של כולנו שכל דבר בעולם אפשר לפתור באמצעות רציונליות ומדעיות היא גם מכה למדינה הדמוקרטית. יש קשר בין מדע הרפואה למדע המדינה המודרני המערבי, שכן בשני המקרים התבונה והרציונליות הן הסגולות הנדרשות כדי לאפשר את קיומן.
שורשי הדמוקרטיות המודרניות שמגינות על זכויות האדם באשר הוא אדם נעוצים עמוק-עמוק בעידן נאורות שהוא אותו עידן שבן חבורת אינטלקטואלים באירופה משכה במו-ידיה את החברה האנושית במערב ממדמנות החשיכה, הבערות הדתית, הפנאטיות והעריצות, לעבר התחליף ה"מתקדם דאז" של הרציונליות והמדעיות. את המושג "זכויות אדם" טבע לראשונה הפילוסוף ג'ון לוק באותה תקופה כשאמר שלכל יש זכויות טבעיות שלחברה אין זכות לפגוע בהן כשהאדם נעשה שותף לאותה חברה.
ההגבלות, האיסורים, והמגבלות שהטילה ומטילה המדינה על אזרחיה בשנה החולפת בשל הקורונה, פגעו בזכויות הפרט באופן חסר תקדים בעשרות השנים האחרונות. חופש התנועה שלנו הוגבל בצורה דרמטית וחסרת תקדים, האוטונומיה שלנו על גופנו נפגעה, לעתים גם כבודנו נרמס בצל ההגבלות והזכות שלנו לפרטיות נשחקה עד דק. את הפגיעה בזכויות הגדירו השבוע היטב שופטי בג"ץ בפסק הדין שנתנו בעתירות שהוגשו נגד השימוש במעקבים של השב"כ אחרי חולי קורונה ומבודדים.
השופטים הורו להשתמש מעתה באיכוני השב"כ רק באופן מצומצם וכתבו כי "מדובר בפגיעה דרקונית בזכות לפרטיות ובדמוקרטיה". השופט יצחק עמית השווה את השימוש באיכונים הללו ל"אח הגדול" וציין כי:"בחלוף כשנה מפרוץ המגפה ועל אף שמדינת ישראל היא הדמוקרטיה היחידה בעולם המערבי שגייסה את השירות החשאי שלה למלחמה בקורונה, אופן התמודדות המדינה עם המגפה שנוי במחלוקת".
עמית הוסיף כי "על אף נתוני הפתיחה הטובים, הגענו ראשונים או בין הראשונים להיכנס לסגר השני, לימי סגר ועוצר רבים ולמדדי תחלואה ותמותה שאינם מזהירים. דומה שאין חולק על כך כי השימוש בכלי השב"כ גבה מחיר כבד בעקבות הוראות בידוד שגויות ובלתי מוצדקות שנשלחו למאות אלפי אזרחים".
נשיאת בית המשפט העליון, השופטת אסתר חיות, כתבה כי "אם בתחילת הדרך הצדיקה הממשלה את הפגיעה הקשה בזכויות יסוד בסכנה החמורה והמיידית שנשקפה לציבור מהתפשטות הקורונה, הרי שכעת נדמה כי מתממש החשש שהובע בתחילת הדרך, לפיו עם חלוף הזמן עלול הזמני להפוך לקבוע".
השופטת דפנה ברק-ארז הזהירה ממחיקת הזכויות בשל מצב החירום: "ההגנה על הזכות לפרטיות איננה יכולה להיות בתקופה זו דומה להגנה עליה בזמנים רגילים. גם כאשר הנגיפים מכים, אין משמעות הדברים ששאר הזכויות נמחקות. ברוח ספרו של ז'וז'ה סרמגו 'על העיוורון', אסור שהמאבק בקורונה המתנהל בשמה של הזכות לחיים, יעוור את עינינו מלראות את הזכויות האחרות".
למול אוזלת היד בטיפול במחלה והאובדן שמיליוני אנשים כבר חוו בשל מות יקיריהם, יש כמובן גם את התקווה. המהירות שבה הצליחו המדענים לפתח חיסון לנגיף היא מעוררת תקווה ואפילו השתאות. אם החיסון אכן יסייע במיגור המגפה או בהפחתה מאוד משמעותית שלה, אפשר יהיה לומר שהמדע בכל זאת ניצח.
ויש לקוות שניצחון המדע על הקורונה, כשזה יושג, יחזיר את השפיות גם לדמוקרטיה שלנו. יש לקוות שמצב שבו המדינה מנצלת מצב חירום רפואי כדי להטיל על אזרחיה מגבלות, שחלקן מחויבות המציאות, אך חלקן מוגזמות וחסרות הגיון ומוגזמות, לא יחזור.
האם אנחנו נמצאים בנסיגה חזרה לעבר ימים חשוכים שכבר קיווינו שלא יחזרו? או שמא מדובר באותה תנועת מטוטלת שחוותה ההיסטוריה האנושית לכל אורכה? האם מדובר בנסיגה ממשית או ב"ירידה לצורך עלייה"? עוד מוקדם לומר. את התשובות נקבל כנראה רק עוד שנים רבות, כשתהיה לנו פרספקטיבה לבחון את המציאות הדי כאוטית שבה אנחנו חיים היום. על כל פנים, לתופעות הללו שווה לשים לב ולסמן אותן, כי רק זיהוי שלהן יאפשר התמודדות עמן.
חשוב להבין שהחמרת הענישה לא תמנע את המקרים הבאים
היום כולנו מזועזעים מהמקרה של ירין שרף, החשוד כי אנס נערה בת 13 במלונית קורונה. אתמול כולנו הזדעזענו מהמקרה של אמיר רז, שירה למוות באשתו, דיאנה דדבייב ז"ל, לעיני ילדיהם הקטנים. מחר נזדעזע ממעשיו של אדם אחר שיעשה מעשה מזעזע אחר. והמקרים האלה באמת כל-כך קשים ומזעזעים, עד שקשה אפילו לשמוע עליהם.
לצד הזעזוע עלו שוב קריאות להחמיר בעונשיהם של רוצחים ואנסים. לשלוח אותם לכלא עד יומם האחרון, אפילו להטיל עליהם עונש מוות. עכשיו, גם אני בעד להחמיר בעונשים של רוצחים ואנסים (ומתנגד לעונש מוות), אבל חשוב להבין שהחמרת הענישה לא תמנע את המקרים הבאים. אדם שפל ששולף אקדח ויורה באשתו או אונס נערה, לא שואל את עצמו קודם לכן מהו העונש שהוא צפוי לקבל ואינו חוכך בדעתו האם לבצע או לא לבצע את המעשה לפי חומרת העונש.
השאלה שאנחנו צריכים באמת לשאול את עצמנו היא איך צומחים בחברה שלנו אנשים כאלה. איזה חינוך הם קיבלו מהוריהם, מה הם עברו בילדותם. רק כך נוכל למנוע את צמיחתם של רוצחים ואנסים נוספים.
*** חזקת החפות: ההליכים המשפטיים נגד אמיר רז וירין שרף הם בראשיתם ושמורה להם חזקת החפות