נפתלי בנט / צילום: אורון בן חקון
בליץ הראיונות המוקדם, הניסיונות להוציא את יו"ר יש עתיד יאיר לפיד ממחבואו ועשרות מיליוני החיסונים שבדרך - כל אלו לא מצליחים לשנות את תמונת המצב של מפלגת הליכוד, שהתקבעה על כ-30 מנדטים בסקרים האחרונים. שבועיים וקצת לפני הבחירות, 61 - מספר הקסם הנדרש לנתניהו להרכבת ממשלה לא נראה באופק, גם לא עם בנט. מנגד גם לקואליציה חלופית אין כרגע 61 אצבעות ולכן אם להיות ריאליים אך פסימיים - בחירות מספר חמש הן ברירת המחדל היוצאת של הבחירות הנוכחיות.
למרות זאת, לשותף הוותיק של נתניהו, בנט, כבר יש תוכנית מגירה אחרת. שם קוד: "גוש ימין חדש". בשיחות שמתקיימות כל הזמן בין חברי מפלגות הימין' התרחיש הבא כבר לא נראה מופרך - אם נתניהו לא מצליח להשיג 61 אצבעות להקמת ממשלה (עם ימינה), בנט וסער יוצרים בלוק, סוגרים על רוטציה, ומקבלים את האפשרות להקים ממשלה, שאליה מצטרף גם לפיד ואולי גם מפלגת העבודה וכחול לבן, אם יעברו את אחוז החסימה. במצב שבו בנט הוא לא האצבע ה-61 של נתניהו, השחרור ל"גוש הימין החדש" יהיה עבורו ללא ייסורי מצפון.
בשלב הבא נדרשת גם תמיכתם של החרדים ובצלאל סמוטריץ' שייכנסו לממשלה כזו, בפועל, כיום, השותפים האופציונליים מכחישים וממשיכים לדבוק בנתניהו. אבל מה יקרה כאשר האפשרויות על השולחן יצטמצמו לשתיים: ממשלה או בחירות מספר חמש, דווקא בעת שבה המדינה נדרשת לשיקום שאחרי (או תוך כדי הקורונה?). הבחירה של בנט שסיסמת הבחירות שלו היא "לא קורונה, לא מעניין", כבר ברורה. בראיון לישראל היום שמתפרסם בסוף השבוע הוא אומר ש-15 מנדטים מספיקים לו כדי להיות ראש ממשלה, וזה בהינתן שלליכוד 30 מנדטים וליש עתיד קרוב ל-20.
בימים כתיקונם, היומרה של בנט להיות ראש ממשלה עם 15 מנדטים בלבד הייתה נראית מגלומנית משהו, אבל בימים שבהם מתקיימת מערכת בחירות רביעית סביב נושא העל "רק לא ביבי", יכולות להירקם קואליציות חוצות ימין ושמאל, ואפילו בהובלה של מפלגה מספר ארבע בגודלה. אבל החלום הזה יכול להתגשם רק אם החרדים נותנים לו יד ונוטשים את התמיכה המסורתית בנתניהו, שכן לא סער ולא בנט מתכוונים להכניס לממשלה אפשרית את מרצ או את הרשימה המשותפת. גם במפלגת העבודה יצטרכו לעבור ניתוח להסרת הגיבנת בדמותה של מספר שבע ברשימה - אם ירצו להיות חלק מקואליציה כזו.
במפלגת הציונות הדתית כינו השבוע את האפשרות הזו "מגוחכת". אין בכוונתם להיכנס לממשלה לצד מפלגת העבודה ויש עתיד ולהשאיר את הליכוד בחוץ. גם עבור דרעי זו נראית תוכנית בלתי אפשרית, שכן מצביעיו, רואים בנתניהו מועמד יחיד לראשות ממשלה. הפעם דרעי אמנם לא עושה קמפיין נוסח "ביבי צריך אריה חזק", אבל הדי.אן.איי של מצביעיו לא השתנה כל כך מהר בין שתי מערכות בחירות. הכשרת סער ובנט לראשות ממשלה על פני נתניהו עשויה לגבות ממנו מחיר יקר.
מתחת לאחוז החסימה
כשנתניהו פתח ברומן המסעיר עם יו"ר רע"מ מנסור עבאס לפני חודשים ספורים - האפשרות הטובה ביותר שראה לנגד עיניו הייתה הפרידה של רע"מ מהרשימה המשותפת. עבאס שיחק לידיו בקלות מפתיעה והיום לפי רוב מוחלט של הסקרים הוא לא צפוי לעבור את אחוז החסימה. בנוסף, הרשימה המשותפת כבר לא תשיג בבחירות 15 מנדטים וצנחה לתשעה בלבד. המנדטים שיישארו בחוץ יתחלקו בין גוש הימין ל"רק לא ביבי", המשותפת כבר לא תוכל להיות גורם מכריע ונתניהו יכול להכתיר את המהלך כניצחון.
אי-אפשר להתעלם מסבבי הבחירות האחרונים שבהם נתניהו והליכוד פעלו בכל דרך כדי שלא לאפשר לרשימה המשותפת אחוזי תמיכה גבוהים. קמפיין המצלמות שבסוף פעל כבומרנג, אבל גם שליחת מאות פקחים למנוע זיופים במספרים גבוהים בחברה הערבית - נועדו כולם לפגוע במספרים של הרשימה המשותפת בחברה הערבית.
הפיצול של רע"מ מהרשימה השיג שתי מטרות בו זמנית. הראשונה, הורדת אחוזי ההצבעה במגזר הערבי. נזכיר - החברה הערבית לא אוהבת את הפיצול, וכבר הענישה את הרשימה המשותפת באחוזי הצבעה נמוכים בבחירות מספר 1 שהובילו לאיחוד מחודש מיד אחר כך. השנייה - האפשרות הסבירה שעבאס לא עובר את אחוז החסימה ו"שורף" מנדטים לגוש רל"ב.
לאחרונה משתעשעים עיתונאים ופוליטיקאים כאחד באפשרות שנתניהו ייעזר באצבעות של מפלגת רע"ם בראשות מנסור עבאס כדי להקים ממשלה. ובכן, לא לשם כיוון נתניהו. באופן מסורתי ולא יוצא דופן ממערכות בחירות קודמות הוא פשוט רצה לפגוע בכוח של המשותפת ונכון לעכשיו השיג את מטרתו. בנוסף, גם אם הליכוד יצליח לגייס מנדט מצביעים במגזר הערבי - זה יהיה בונוס, אבל בהחלט לא היעד שהוצב בתחילת הדרך.
מחזרים אחר ישראל השנייה
תאוריית ישראל השנייה של העיתונאי אבישי בן חיים, שסופגת קיתונות של רעל ובוז על בסיס שעתי, דווקא יושבת בבסיס הנחת העבודה של מפלגה אחת בבחירות האלו: מפלגת הציונות הדתית של סמוטריץ'. אחרי שקיבלו הבטחה מנתניהו שלא ינהל קמפיין באזורי ההצבעה של הכיפות הסרוגות בתמורה לאיחוד עם בן-גביר ונעם, יצאו חברי המפלגה למסע בפריפריה הישראלית כדי לגייס בחזרה את מצביעי המפד"ל הוותיקים. הפעם קמפיין המפלגה לא מתרכז בגבעות השומרון או בפתח תקווה (שמצביעה בנט), אלא מבקש לחדש את הברית של הציונות הדתית עם דתיי הפריפריה.
בן חיים מציין במידה לא מעטה של צדק, כי הציונות הדתית פעלה לדיכוי מזרחיים, במוסדות הלימוד השייכים לתנועה, בהסתרת המנהגים מבית שהביאו איתם תלמידי הישיבות המזרחיים ובנוסח התפילה (האשכנזי) שאומץ גם במוסדות בהם רוב מזרחי בולט. סמוטריץ' מבקש עכשיו להוכיח שותפות גורל, דרך החיבוק לנתניהו גם (או דווקא) עכשיו. דווקא המתנחל, האשכנזי מהשומרון, מבקש למחוק נזק בן עשרות שנים ולגייס שוב תומכים אפשריים בפריפריה, שאמנם חובשים כיפות סרוגות, אך לא רואים במפלגות הציונות הדתית כמייצגים שלהם בעשור האחרון.
בתוכנית העבודה הראויה לשבח של סמוטריץ' נפל רק פגם אחד מהותי: אפס ייצוג מזרחי או פריפריאלי ברביעייה הפותחת. בעת הרכבת הרשימה שלו, הוציא סמוטריץ' החוצה את המזרחי הבולט שבה, ח"כ אופיר סופר מהמושב טפחות שבצפון. מהמקום השני באיחוד הלאומי נשלח סופר לשריון במקום ה-28 בליכוד והותיר את הישגיו של האחרון בכנסת מחוץ לרשימת ההצלחות שהוא יוכל להציג עבור מי שהוא מבקש לגייס כתומכים. כך, נותר סמוטריץ' לצד רוטמן, וולדינגר וסטרוק. בין חברון לגבעת שמואל, בלי פריפריה ובלי מזרחיים.