האישה היחידה בחדר / איור: יעל שינקר, גלובס
היא מתקשרת אליי בפחד: "תשמעי, כולם בבניין שומעים את הצעקות, את הדברים נשברים, אבל אומרים לי 'ככה הם', ועושים לי פרצוף אם אני מנסה להתערב. אני לא יודעת מה לעשות, אתמול בערב זה היה ממש מוגזם, הקיר כל-כך דק, ששמעתי כל מילה. שמעתי הכול", היא אומרת לי בלחש, כאילו מפחדת שלא ישמעו אותה. "והפחד הכי גדול שלי, שהבוקר אני לא שומעת כלום, דממה. מה לעשות?"
"עכשיו אנחנו מנתקות, ואת מתקשרת למשטרה", אמרתי לה. כעבור כמה דקות המשטרה הגיעה, אבל סיכמה את זה כריב מילולי ללא חשש לעבירה. "אין מצב, זה ממש לא היה ויכוח מילולי" היא אומרת בייאוש.
איזו דמות אתם בשיחה הזו? אולי את השכנה ששומעת ומתקשרת? אולי את זו שמפחדת להתערב? אולי אתם השכנים שמצקצקים ואומרים "נו ככה הם, בעייתיים כאלה". אולי אתה זה ששובר את האגרטל, משפיל ומקטין אותה? אולי זו את שחוטפת את המכה, את הקללה ואת ההשפלה ומפחדת? או שאולי את בכלל לא יודעת שזו מערכת יחסים אלימה? ואולי אתם השוטרים שפוסקים "ריב מילולי" וממשיכים הלאה?
נראה כי יש פער בין המציאות של נשים רבות לבין האופן בו מציגים אותה בתקשורת. אלימות נגד נשים, הכותרות צועקות, הכתבים מזדעזעים. הרצח האכזרי של מיכל סלה ז"ל מגיע לתוכנית עטורת השבחים "עובדה עם אילנה דיין" ולאחריה גם סיפורה המצמרר של שירה איסקוב, שהופכת דמות מעוררת השראה.
אולם למרות שעל פניו נראה לנו שמסתמן שינוי, המצב לא באמת השתנה. ביום האישה הבינלאומי לא יעזור שנספור את ההישגים, עלינו להתמקד במה שגורם לנו לנוע באי-שקט בכיסא, כי אי -הנוחות היא זו שתוביל אותנו לפעולה, היא זו שתשנה - ובהקשר זה התקשורת היא השחקן המרכזי בשינוי המציאות.
האופן בו יסקרו את תופעת האלימות נגד נשים הוא קריטי לקידום מעמד האישה בחברה. תחילה, על התקשורת המסקרת לתת כותרת מדויקת לתופעה האלימות, קראו לזה "טרור מגדרי". כי נשים, מעצם היותן נשים, ללא קשר לגילן, למוצא שלהן או למצב הסוציו-אקונומי שלהן, הן בפוטנציאל קורבנות למגוון תקיפות. השלב הבא - נפצו את המיתוס סביב מהי מערכת יחסים אלימה ומי היא האישה במערכת יחסים כזו.
אלימות זה לא רק סימנים כחולים, ואישה מוכה אינה "אישה חלשה". לאלימות פנים רבות, כך גם לנשים ולגברים שבמערכות היחסים הללו. אם הוא רוצה לשכב איתך כמה פעמים ביום כל יום, וזה קורה למרות שאת לא רוצה, זו אלימות. אם הוא מקלל ומשפיל אותך, זו אלימות, גם אם הוא לא הרים עלייך יד מעולם. אם הוא מרחיק אותך מחשבון הבנק, ואם את צריכה לאשר מולו כל קנייה, זו אלימות. זה לא שטח אפור, זו אלימות.
הגיע הזמן שהתקשורת תפסיק להזדעזע "איך זה קרה דווקא לה?", כי זה קורה לכולנו. היא יכולה להיות כל אחת - אחותך, החברה שלך ואפילו את. וזה לא משנה אם היא עורכת דין, מטפלת או מורה. הם יכולים להיות הזוג היפה הזה שכולם מקנאים בו, וגם אלה שהשכנים בבניין קוראים להם "הבעייתיים".
על הסיקור התקשורתי לצמצם את הפער בין הדימוי למציאות, לשנות את הנרטיב ולספר לנו את הסיפור האמיתי. צמצום הפער יוביל את האישה שיושבת בבית לזהות את עצמה או את חברתה, צמצום הפער יניע את הציבור ואת מקבלי ההחלטות לפעול כדי לקדם את החברה שלנו למחר שוויוני וטוב יותר.
הכותבת היא מרצה וחוקרת תקשורת, מגדר ואלימות נגד נשים מכללת ספיר