ועדת החקירה הממלכתית לפרשת העלמותם של ילדי תימן / צילום: צביקה ישראלי, לע"מ
כבר שנים רבות מתייצב ד"ר דב לויטן בפני מיקרופונים ומצלמות טלוויזיה וטוען בלהט כי פרשת ילדי תימן איננה אלא מיתוס, הכולל פסיכוזה של אימהוֹת ("כל אמא בטוחה שהיא מספרת את האמת. קוראים לזה פסיכוזה" - דבר ראשון, 28.12.16). מאז החלטת הממשלה על פיצויים לַמשפחות הוא נמלא מרץ מחוּדש, ותוך שהוא מציג את עצמו כ"מתמחה בפרשת ילדי תימן", הוא מציע (שוב) את חבילת ההכחשה הממוחזרת שלו.
כך, למשל, לפני כשבוע טען לויטן בְּעיתון זה כי העדויות על חטיפת הילדים הן "עלילה שגורמים שונים ניסו להלביש על מדינת ישראל", כלשונו.
העניין הוא שהלהיטוּת שבה ד"ר לויטן משווק את טענותיו עומדת, לדעתי, ביחס ישר למוּפרכוּת שלהן. כך, למשל, הוא טוען שמתווה הפיצויים שהממשלה החליטה עליו -המבוסס על מסקנות ועדת החקירה הממלכתית - שומט את הבסיס לטענת החטיפה.
אלא שזוהי מסקנה מביכה, המתייצבת לצד ההכרזות הקבועות שלו ש"אף ילד לא נחטף" וש"ילדי תימן נפטרו". ובכן, מעבר לכך שאנחנו כבר יודעים שההכרזות הללו משוללות יסוד, הרי שלטעון שאף ילד לא נחטף זה כמו לטעון שאף חתול לא עבר בין הבתים בירושלים בשנות ה-50. חוקר שקוּל לא יגיד דבר כזה.
הוא גם טוען שבעֵת ההיא לא היה מחסור בילדים לאימוץ, ושהיה אז "היצע מספיק גדול של ילדים אשכנזים בהירי-עור". שוב, דברים לא מבוססים; ישנן הרבה עדויות לכך שהיה אז תור ארוך מאוד לאימוץ, ומעט מאוד ילדים שאפשר היה לאמץ (אלא אם חטפתָ אותם, כמובן).
הוא מרבה להפליג בשבחן של שלוש הוועדות שהוקמו לבדיקת הפרשה, ובעיקר ועדת החקירה הממלכתית (ש"פעלה באופן קפדני ביותר", לדבריו), ושוכח, כנראה, שב-1983 הוא טען שאי- אפשר לפסוק שהילדים מתו על סמך תעודות פטירה וקבורה משנות ה-50, שהיו "תקופה של כאוס", לדבריו. והרי ועדת החקירה המהוללת הזאת פסקה שרוב הילדים מתו, על סמך מסמכים מ"תקופת הכאוס".
זוהי, איפוא, חבילת ההכחשה של ד"ר לויטן: אוסף של טענות שחסר להן בסיס עובדתי מחקרי ושסותרות גם דברים שאמר הוא עצמו בעבר.
כי זה מה שמוזר בהתנהלותו של האיש: הוא הפך את עורו, ללא כל הסבר. כשהוא היה מרצה וחוקר באוניברסיטת בר-אילן, הוא השמיע ביקורת אמיצה על אירועי הפרשה. הוא טען שילדים נמסרו ללא מסמכי אימוץ; הוא צוּטט כאומֵר בכנס משפחות ש"חטיפות הילדים היו מאורגנות"; הוא ביקר את ההסתמכות על מסמכים משנות ה-50; ואפילו דיווח על הלחצים הפוליטיים שהופעלו כדי להשתיק את הפרשה. ואילו כיום הוא משווק לציבור אמירות תמוהות בשירות אג'נדת ההכחשה. מה גרם לו להפוך מחוקר אקדמי ביקורתי למי שמדַברֵר את גרסת הממסד לפרשת-החטיפות?
לא עלילה ולא אגדה
למי שפחות מצוי בפרשה, כדאי להזכיר שישנם כבר ממצאים רבים המצביעים על חטיפה שיטתית של ילדים מעולים חדשים (רובם מתימן, אבל גם מארצות אחרות) בשנות ה-50.
אימהות ואבות סיפרו לי בראיונות שערכתי אתם בקול ישראל איך התינוקות שלהם נלקחו מהם, לפעמים בכוח ולפעמים במרמה, והם לא ראו אותם יותר לעולם. העדויות שלהם נתמכות ממקורות נוספים: דיווחים על הוצאה סִדרתית של תינוקות בריאים מבתי התינוקות של המחנות, בעיקר בלילות, כשהאימהות לא היו בסביבה; דיווחים על ילדים שנעלמים מבתי-החולים, על רופאים שמסרו תינוקות לאימוץ בעבור "טובות הנאה" ועל צווי-אימוץ שניתנו "בעורמה"; חברי כנסת דיווחו על "שוק שחור לאימוץ ילדים"; מצאנו עדוּת על עשרות ילדים שנשלחו לחו"ל; ומשפחות יהודיות אמריקאיות סיפרו שאימצו תינוקות תימנים תמורת תשלום עבור "רכישת נשק למדינת ישראל", כך נאמר להן.
ובכן, לא עלילה ולא אגדה; בשנים הראשונות לקום המדינה היה מחסור גדול בתינוקות לאימוץ, ותינוקות נחטפו ונמכרו באופן שיטתי. אנחנו גם יודעים על המאמץ ארוך השנים שמדינת ישראל עושה על מנת להסתיר את הפשע: ארכיונים הושמדו, מסמכים נעלמו, רשימות קבורה זויפו, הופעלו על משפחות לחצים שלא להעיד, ובעיקר - הוקמו ועדות חקירה ובדיקה שהגישו לציבור דוחות מגמתיים וכוזבים, רק כדי שהאירועים האלה לא ייחשפו במלוא זוועתם. הגדילה לעשות ועדת החקירה הממלכתית, שבלהיטותה "לסגור תיקים" קבעה שרוב הילדים מתו, כולל כאלה שברור שנחטפו.
והנה כעת, החליטה הממשלה על פיצויים למשפחות. זה יכול היה להיות צעד חשוב בדרך להכרה בפרשה; אלא שמִתווה הפיצויים הזה מבוסס על מסקנות הכזב של ועדות הטיוח: "הילדים מתו, וסוף לַסיפור".
כך, בערמומיוּת, ובחסות פיצויים לרשימת משפחות מוגבלת, הפכה הממשלה את פרשת הילדים החטופים ל"פרשת הילדים המתים". כל זאת - מתוך חשש ממבול של תביעות פיצויים מצד משפחות רבות אחרות.
כך מתחמקת המדינה, שוב, מתהליך אחראי של בירור האמת, שרק הוא יכול להביא לתיקון היסטורי ולריפוי אמיתי של הפרשה הקשה הזאת. על ההחלטה הבזויה הזאת בירך כאן לויטן לפני כשבוע.
אילו היה מדובר בבּוּרות, היה קל יותר לסלוח לו על כך; אבל אין לי ספק שד"ר לויטן-ב' לא שכח את מה שד"ר לויטן-א' ידע על חטיפת הילדים. כמי ששמעה עשרות עדויות של הורים מיוסרים שילדיהם נלקחו מהם; הורים שנדדו בין בתי החולים בחיפושיהם אחרי הילדים שהועלמו; הורים שהתחננו (והיום בניהם מתחננים) שיגידו להם סוף סוף את האמת - אני יכולה לומר שהדברים שלו ראויים לגינוי בעיניי, גם מבחינה מקצועית וגם מבחינה מוּסרית.
הכותבת היא עיתונאית החוקרת את פרשת ילדי תימן, ופעילה בעמותת "אחים וקיימים"