מנסור עבאס - הרשימה הערבית המשותפת / צילום: דוברות הכנסת עדינה ולמן
בשבוע שעבר החברה הערבית בישראל געשה ורתחה מהאלימות המכרסמת בה מבפנים. 12 אלף אנשים הגיעו לאום אל פחם כדי להפגין נגד הטיפול הלקוי בתופעה ולאור האלימות שהפגינו השוטרים בהפגנה דומה בשבוע שלפני כן. להפגנה באותו יום שישי הגיע גם חבר הכנסת מנסור עבאס, שהותקף על ידי מפגינים, קראו לו "בוגד". עבאס ותומכיו הזדעזעו - עד כה לא נראה בחברה הערבית תקיפה של חבר כנסת, בטח שלא ערבי. הסוגיה החברתית שמטרידה יותר מכל את הציבור הערבי הפכה לסוגיה פוליטית.
שווה להתעכב על כך, כיוון שלראשונה מזה עשרות שנים אנו חוזים בהיווצרותן של מחנות פוליטיים בחברה הערבית: עבאס בראש מחנה הימין ואיימן עודה בראש מחנה השמאל. זה מייצר שיח פנימי חסר תקדים. יש הרואים בו שיח בריא שממריץ ויכוח פוליטי שנעלם בגלל כור ההיתוך שנקרא הרשימה המשותפת. היא שטשטשה את ההבדלים בין המרכיבים השונים ודיכאה את הוויכוח הפוליטי הפנימי (עד כדי כך שבל"ד הרואה בגנץ פושע מלחמה המליצה עליו לראשות הממשלה); ויש הרואים בקיטוב כתהליך מסוכן שעלול להוביל, וכבר התחיל, להקצנה ואלימות.
מחלוקות מבעבעות מתחת לפני השטח
החברה הערבית היא מרקם חברתי רגיש. האלימות גואה בה גם בימים שאין בחירות, מחלוקות חברתיות כמו סוגיית הלהט"ב מבעבעות בה, המחלוקות בין הזרמים השמרניים לליברלים מאיימות להתפרץ. עד כה, סוגיות אלו טושטשו במשחק הפוליטי. בתור חברה שסובלת מאפליה, עוד לפני הקמת הרשימה המשותפת הדרך הפוליטית היחידה הייתה להתנגד לממשלה, להיות אופוזיציה רועשת (או לא להשתתף במשחק בכלל). הדיון על המלצה, תמיכה או הצטרפות לממשלה היה לא רלוונטי.
לכן אי אפשר להתעלם מהשינויים שהתרחשו בשתי מערכות הבחירות האחרונות. התחזקות הכוח הפרלמנטרי וההמלצה של הרשימה המשותפת על גנץ להרכבת ממשלה פתחה עבור הציבור הערבי את הדלת ללב השיח וההתעניינות הפוליטית בישראל, כך שלראשונה הרגיש חלק מהמשחק המכריע מי יהיה ראש ממשלה. מנגד, הפניית העורף של גנץ למשותפת ושותפיו האחרים הולידה אכזבה, ייאוש וכעס כלפיו וגם כלפי המשותפת שהבטיחה לבוחריה שתמליץ עליו כדי להפיל את נתניהו ובסוף ההמלצה שירתה את גנץ כדי להקים עמו ממשלת אחדות.
מי שזיהה את ההזדמנות הוא מנסור עבאס. הוא המיר את האכזבה לצעד מחאה נגד "הבגידה של גנץ והשמאל" וכך מבקש לקבל לגיטימציה לקשריו עם הימין ובנימין נתניהו. מפלגת רע"מ רואה בגישה הזו כפרגמטית. הנהגת המשותפת רואה בגישה הזו מסוכנת, כזו שעלולה להפוך את ההנהגה הפוליטית הערבית לשחקן שולי שהולך עם מי שנמצא בשלטון ללא קשר לעמדותיו הפוליטיות.
מחנה "השמאל" (המשותפת) הוא מחנה מובהק של "לא ביבי", ומצביע עליו כאשם בסוגיות של החברה הערבית: בגלל חוק הלאום, חוק קמיניץ וכו’ וזאת בלי לשים בצד את הסוגיה המדינית: סיום הכיבוש והקמה של מדינה פלסטינית. מנגד, מחנה "הימין" (רע"מ) רץ על הנושאים החברתיים-כלכלים עם דגש על מה שמכנים שם "העמדות הערכיות הדתיות של החברה הערבית". מדובר במחנה של "כן ביבי" בתנאים מסוימים. התנאים שביבי קובע כמובן, וברע"מ לא יכולים לסרב.
עודה מודאג ממהלכיו של עבאס
מה שמדאיג את מחנה השמאל בראשות עודה שמחנה הימין של עבאס ירשום לעצמו הישג היסטורי במידה שיעבור את אחוז החסימה. זה אומר שלראשונה מפלגה אחרת חוץ מחד"ש תהיה שווה או יותר בגודלה בחברה הערבית. זה יכול להיות סוף עידן השליטה של חד"ש בכל מוסדות הייצוג הפוליטי של הציבור הערבי (ועדת המעקב, הרשימה המשותפת ומוסדות אחרים שחד"ש עד כה החזיקה במונופול עליהם). במידה וזה יקרה, זה יסמל הצלחה אדירה לזרם שחווה בעשור האחרון פגיעות קשות בעולם הערבי וגם כאן בישראל, התנועה האסלאמית. זו תוכל לטעון לאחר הישג כזה שהיא בעלת הייצוג הגבוה ביותר בקרב הציבור הערבי בישראל וזכותה להוביל אותו לפי הגישה שלה. זה ישנה את פניה של החברה הערבית.
צעד אמיץ שעלול להיות מסוכן מאוד
התנועה האסלאמית עשתה צעד אמיץ, אך כזה שעלול להיות מסוכן, כשרצה לראשונה בנפרד ללא שחקני חיזוק. במידה ולא תעבור את אחוז החסימה, ספק אם התנועה האסלאמית תוכל להתאושש ממכה כזו. זה יהיה ניצחון, לא רק בבחירות הקרובות, אלא גם לטווח הארוך, לגישתם של עודה ואחמד טיבי. הפרויקט של עבאס עלול להתמוטט כמו שבא, כי הוא מבקש מהבוחרים הערבים לא רק גישה חדשה, אלא גם להביא מחנה חדש למפה הפוליטית הערבית בישראל.
הכותב הוא ראש חטיבת החדשת ברדיו נאס ומגיש בכיר בערוץ מוסאווא