מושב לימן. האם בשלב הבא גם שוכרי דירות ידרשו להצטרף להקצאת המגרשים בתור בני מקום? / צילום: איל יצהר
פסק דין תקדימי שיצא לאחרונה מבית המשפט המחוזי בחיפה הכריע בשאלה מיהי הקבוצה הזכאית להקצאת מגרשי הרחבה בפטור ממכרז במושבי הנגב והגליל.
רקע: סיבת התביעה אשר הובילה לפסק הדין היא הליך הרחבה שמקדמת האגודה השיתופית של מושב לימן שבגליל המערבי, יחד עם רשות מקרקעי ישראל. במסגרתו כ-30 דונם מ"שטח המשבצת" של האגודה, קרי הקרקעות ששימשו עד כה לגידולים חקלאיים, יוסבו לייעוד למגורים ו-62 מגרשי הרחבה בני חצי דונם ישווקו בהם בפטור ממכרז. במסגרת ההליך העבירה האגודה לרמ"י את רשימת מומלציה לקבלת ההקצאה לרכישת מגרש בפטור ממכרז, אשר כללה מטבע הדברים בנים ובנות של חברי האגודה, שלא זכו להתמנות ל"בנים ממשיכים" אך ביקשו להישאר במושב.
קבוצה מתושבי המושב החוכרים מגרשים קטנים שאינם נחלות - משקי עזר ו"בתים מקצועיים" (בתים שבעבר שימשו אנשי מקצוע חיוניים כגון רופא), ביקשה גם היא לקחת חלק ברשימת המומלצים להקצאה. לאחר שסורבו, הגישו תביעה נגד שכניהם בעלי הנחלות ונגד רמ"י, בדרישה שיתאפשר להם להמליץ על הקצאת חלק מהמגרשים, בטענה כי הם זכאים לכך כ"בני מקום".
ההחלטה: בפסק דינו קיבל השופט מנחם רניאל את תביעת המבקשים נגד האגודה במלואה. הוא קבע כי "אין כל נימוק המצדיק עדיפות לחברי האגודה בעלי הנחלות בלבד", וכי "החלטת האסיפה הכללית, המבחינה בין בעלי הנחלות לבין אחרים במושב שגם הם בני המקום, ונותנת זכות המלצה רק לראשונים, אינה שוויונית ואין לה בסיס בדין; כמו כן הוא הורה למושב לשנות את החלטתו ולגבש רשימת מומלצים חדשה שתאפשר גם למבקשים לקחת חלק בהקצאה.
זה לא הפתיע את מי שעוקב אחר המצב במושבים. מאז נתן בג"ץ את קריאת הכיוון בבג"ץ הקרקעות ב-2002, ממשיכים בתי המשפט לפסוק כמעט בכל הזדמנות לטובת חלוקה הנתפסת כ"שוויונית", ופסק הדין הנדון כעת אינו יוצא דופן. הוא משתלב היטב גם ברוח הנושבת בעשורים האחרונים מכיוונה של רמ"י עצמה, שכבר לפני עשור ביטלה את זכות ההמלצה להקצאת מגרשי הרחבה במושבים באזור המרכז, ומאפשרת אותה כיום רק בגליל ובנגב.
המשמעות: יש מקום לחלוק על קביעתו של כבוד השופט שלפיה "אין כל נימוק" המצדיק מתן עדיפות בהקצאה לחברי האגודה. השטח שנגרע לטובת הקמת ההרחבה שייך לחברי האגודה החקלאית כחלק משטח המשבצת שניתן להם ואשר אותו הם מעבדים מקדמת דנא.
אין מדובר במקרה ייחודי למושבים בלבד. אגודות שיתופיות המחזיקות במקרקעין משותף ניתן למצוא גם בחלק גדול של ערי המרכז, ובהן איש לא יעלה על דעתו להקצות את הקרקע למי שאינם חברי אגודה. גם שאיפתו של בית המשפט ליצירת שוויון בין בעלי הנחלות ובעלי משקי העזר אינה מובנת, שכן נקודת המוצא של הצדדים אינה שוויונית. הראשונים מחזיקים בהסכם חכירה לדורות במקרקעין שבהם מוקמת ההרחבה ואילו לבעלי משקי העזר לא הייתה עד כה זיקה לקרקע.
ביטול החברות באגודה כמקור הזכאות להקצאת מגרש הרחבה, ופתיחת הזכאות ל"בני המקום" סופה שתוליד אינספור שאלות חדשות שעוד יובילו להליכים משפטיים חדשים. למשל - האם גם שוכרי דירות במושב יזכו כעת באפשרות להקצאת מגרשי הרחבה, תחת הגדרתם כבני מקום? ומה לגבי תושבי היישובים השכנים? כל אלה יוכלו כעת להצטרף ולטעון אף הם לזכאות.
בשורה התחתונה, פסק הדין מהווה צעד נוסף לביטולה של האגודה החקלאית השיתופית ולביטול המושב כצורת יישוב מובחנת, ומקרב את המושבים צעד אחד נוסף לקראת הפיכתם ליישובים קהילתיים לכל דבר.
ה"פ 19-03-34767 קמרי ואח’ נ’ לימן, מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית