עמוס עוז / צילום: תמר מצפי
בימים האחרונים עוברת בתו של עמוס עוז ז"ל, גליה עוז, בין אולפני התקשורת השונים ומתראיינת בעקבות ספרה "דבר מתחפש לאהבה", הממחיש את מסכת ההתעללות הנפשית והפיזית שלטענתה עברה מאביה: מכות, קללות והשפלות.
אין להתפלא שאנשים גדולים בתחום אחד כושלים בתחומים אחרים; לא רק שגדוּלה ספרותית, רבנית או מדינית אינה מעידה בהכרח על גדולה אישית או מוסרית, להפך - לאנשים בכלל וליוצרים בפרט יש נטייה נרקסיסטית שלעתים קרובות אינה מאפשרת להם לראות את כאבו של הזולת.
הפער הבולט בין דמותו הציבורית של עוז לבין מה שחשפה בתו לא צריך להפתיע; האידאות של בני אדם נוצרות לא פעם דווקא מההכרה בצורך לתקן בעולם את מה שחסר בנפשם שלהם.
בערוב ימיו ביקש עוז לתמצת את כל משנתו במשפט אחד. הוא אמר: "אל תכאיב". הדרישה המינימליסטית הזו מבליטה את הכאב שספג הוא בחייו, מצד אביו, ושגרם לו להכאיב לאחרים. ציפייה צנועה שלא תמיד פשוטה להגשמה.
אבל חשוב לזכור שאדם צריך להיבחן לפי התקופה שבה חי. כמו שאנחנו שופטים בעיניים תקופתיות מלכים בימי הביניים שהעלו אנשים למוקד - כך צריך להתייחס גם לישישים העוזבים את עולמנו ומאפסנים בעברם מעשים מפוקפקים שהושפעו מאווירה חברתית מסוימת.
זה לא הגון לבחון מעשים שבוצעו לפני 40 ו-50 שנה מתוך התפיסה הערכית המודרנית שאנו אוחזים בה היום, שכן באותם ימים המודעות הייתה אחרת. פעם היה לגיטימי להכות ילדים כעונש חינוכי בבית הספר ובבית. פעם דיברו לילדים בפטרונות ולא בגובה העיניים, ופעם גם היו הורים שחשבו שלחבק ילד יגרום לפינוק יתר ויחליש אותו.
בעוד 100 שנים ייתכן שכל העולם יעבור לטבעונות - האם יהיה נכון לקרוא לכל מי שאוכל בשר במאה שלנו "רוצח המונים" או להגדיר אותו כבלתי מוסרי? טכנית אפשר, אך זו הסתכלות מעט אינפנטילית.
בעניין זה ליהדות יש מה לומר, וכך כתוב ב"שולחן ערוך": "מצווה גדולה להספיד את המת כראוי, ואם לא היו בו מידות טובות כלל, לא יזכיר עליו".
היהדות מנחה אותנו להתמקד במעשיו הטובים של המת ולא למנות את פשעיו. לא כי הם לא היו, אלא כי לַכל זמן ועת לכל חפץ; יש משהו עמוק בתפיסה שמלמדת אותנו להתבונן באנשים סביבנו בצורה מעט יותר מורכבת. להבין שבני אנוש הם לא טובים או רעים, אלא שבאותו אדם יכולות לדור יחדיו כמה וכמה תכונות במקביל. אדם יכול להיות שחקן או איש ספר דגול, ובצד האפל של נפשו גם להיות מטרידן או בוגדני. הוא יכול להיות גומל חסדים גדול אבל גם אבא לא מוצלח לילדיו.
אנשים אינם פלקטים. הם סך כל המעשים הרעים והטובים שלהם, בחישוב שלא אנחנו, בני אנוש כמותם, אמורים לעשות עבורם.
הכותבת היא ראש החוג לגיל הרך במכללה האקדמית דתית לחינוך שאנן בחיפה