יהודה משי זהב / צילום: אסף לב
חשיפת העדויות המצמררות על הילדים, נערים, נערות ונשים שנפלו קורבן לכאורה לתקיפותיו של יו"ר זק"א, יהודה משי זהב, הן תעודת כבוד לציבור החרדי, לא פחות מכך. אותו ציבור שבקרבו גדלנו והתחנכנו הוכיח כי הוא עבר מהפך של ממש, לפחות בכל הנוגע לקשר השתיקה המצמית ששלט בו עשרות בשנים ביחס לתקיפות מיניות ומעשי אונס בכלל, ושל ילדים וילדות בפרט.
אז נכון, יש עוד עבודה רבה לפנינו, ומי כמונו ב"מגן לקהילות" יודעים זאת כמי שמכניסים את ידם לאש המכלה הזאת על בסיס יומי, ולא מפסיקים לקבל דיווחים ועדויות מסמרי שיער על הנעשה בקרב מספר קהילות יהודיות. ועדיין, צריך להבין שעצם הנכונות של גורמים בציבור הזה לדבר על נושאים כאלה, אינה דבר של מה בכך. אם פעם הסיכוי שעדויות כאלה לא יושתקו שאף לאפס, היום אנחנו כבר במגרש אחר לגמרי.
ואם כבר הזכרנו שתיקות, אז נראה לנו שיותר מראוי לציין דווקא את שתיקתם הרועמת של נבחרי הציבור שלנו - חרדים, חילונים, דתיים וערבים כאחד. למרבה הצער, אפשר למנות על כף יד אחת את מספר חברי הכנסת שמצאו לנכון להתייחס לתחקיר המטלטל והמקצועי של "הארץ", תחקיר לו שמחנו לסייע כמי שכבר 5 שנים שומעים עדויות קשות על מעשיו המזעזעים לכאורה של משי זהב. מעניין שכל אותם נבחרי ציבור שמיהרו לברך אותו על זכייתו בפרס ישראל, להצטלם איתו לאורך השנים ולשבח את פועלו הבאמת קדוש בזק"א, מילאו כעת את פיהם מים. ההתנהלות המבישה הזו מחדדת כי לא בכדי חששו הנפגעים והנפגעות לכאורה לפתוח את פיהם במשך כל השנים הללו.
שתיקתם הרועמת של נבחרי הציבור נוכח הממצאים הקשים שנחשפו בתחקיר, מביאה אותנו אחר כבוד לסוגיית התזמון בפרסום התחקיר. בימים האחרונים יצא לנו לשמוע לא מעט רחשים לפיהם קיים טעם לפגם בכך שהתחקיר נחשף רק לאחר זכייתו של משי זהב בפרס מפעל חיים. אלא שרינונים אלה, שלדעתנו הם בכלל הטפל וממש לא העיקר, לא לוקחים בחשבון את מצבם הנפשי והמנטלי של הנפגעים והנפגעות לכאורה - שהם למעשה אלה שקובעים את התזמון של פרסום תחקירים מורכבים ורגישים כאלה.
העובדה כי אנחנו מכירים חלק מהעדויות שנחשפו בתחקיר כבר למעלה מ-5 שנים, אינה רלוונטית. התחקיר המדובר, כמו מרבית התחקירים בשדה הפגיעות המיניות, התבשל על אש קטנה במשך תקופה ארוכה. המחסום המרכזי בתחקירים כאלה, לפחות מזווית הראייה שלנו כמי שמבקשים לחשוף פגיעות מיניות בקהילות יהודיות, נוגע לחירות של הנפגעים או הנפגעות לכאורה לבחור להשמיע את סיפורם. וכל עוד הם אינם מוכנים לחשוף את סיפורם בתקשורת, או להתלונן על כך במשטרה, אנחנו לא נבגוד באמון האדיר שהם נתנו בנו כשחשפו את סיפורם. והנה, כמובטח, אנו מגיעים שוב לתגובה הרפה של נבחרי הציבור, שכאמור ממש לא מעודדת נפגעות ונפגעים לדבר.
של מי הסיפור הזה בכלל
אבל האמת היא, עם יד הלב, שמה שהכי מפחיד אותנו אלה לא התגובות של המבקשים להגן על משי זהב, או מי שמתחננים להמתין לפני שגוזרים את דינו הציבורי, ואפילו לא אלה המנסים להצדיק אותו באופן מעוות. ברבות השנים למדנו שלנפש האנושית לוקח זמן מה להכיל ולקבל מעשי זוועה כאלה. מדובר במעשים בלתי נתפסים, בטח כשהם מבוצעים לכאורה על-ידי אדם עתיר זכויות כמו משי זה. אך טבעי שנפגש האדם תגיב קודם כל בהדיפת הטענות, ורק לאחר מכן הדברים יחלחלו לתודעה.
החשש הגדול שלנו הוא בכלל מעצם השיח שמתנהל סביב ממצאי התחקיר, או יותר נכון מההתמקדות במושא התחקיר.
מטבע הדברים, כשנחשפת פרשה כזו שבמוקד העניינים נמצא פוגע ידוע ומפורסם בציבור - יהיה זה משי זהב, הפסיכולוג יובל כרמי או אחרים - יופנה אור הזרקורים אל הפוגע המוכר. כל השיח התקשורתי מתמקד בפוגע: האם הוא פגע? כמה הוא פגע? איך הוא יכול היה לעשות כאלו דברים? ועוד.
הבעיה היא שגם אם מדובר בנטייה טבעית, היא יכולה להיות הרסנית לנפגעים ולנפגעות. כשמוקד תשומת-הלב מופנה לפוגע, גם אם לשלילה, זה אומר בהכרח שאנחנו פחות רואים את קורבנותיו. אנחנו חייבים לזכור שלמעשה יש כאן שני סיפורים. לצד הסיפור של הפוגע, יש עוד סיפור, של הנפגעים. ואותם הרבה יותר מתבקש להציב במרכז השיח: איפה הם? מה הם מרגישים? איזה חוויות הם חווים ברגע זה ממש? האם החשיפה הזו נוחה להם? האם הם רוצים בה בכלל? ועוד.
אנו סבורים כי התפקיד שלנו כחברה זה קודם כל להנכיח את הסיפור שלהם. את הכאב העצום שחוו. לייצר אמפתיה והזדהות עם הכאב, להבין את המקום שלהם, לתת לכאב שלהם פנים, ולהחזיר להם את השליטה על החיים.
שאנה אהרונסון היא מנכ"לית ארגון "מגן לקהילות" שסייע לתחקיר "הארץ"
יעקב סלע הוא יועץ תקשורת בתחום המשפטי ודובר ארגון "מגן לקהילות"
*** חזקת החפות: יודגש כי יהודה משי זהב לא הורשע בביצוע עבירה, ועומדת לו חזקת החפות