מאבק על משמורת ילדים / צילום: Shutterstock, א.ס.א.פ קריאטיב
בתחילת השנה נכנסו לתוקפן תקנות סדר הדין האזרחי החדשות, ואיתן תקנות בית משפט לענייני משפחה. בעוד כל עורכי הדין עסוקים בפרוצדורה - בהגבלות השונות שהוטלו עליהם, במספר העמודים, ברווח בין השורות והפונט בו יש להגיש את כתבי הטענות - נראה כי נעלם מן העין שינוי משמעותי ביותר שהתחולל בתקנות - המונח "משמורת", הכה שגור בדיני משפחה, הוצא במכוון מהתקנות החדשות (תקנה 15).
רבות דובר בשנים האחרונות על שוויון בין המגזרים - נשים וגברים, בהיבטי ההורות, ואולם המהפכה בעניין המשמורת היא לאו דווקא מהפכה בתחום השוויון בין נשים לגברים, אלא דווקא מהפכה מנקודת הראות של הילדים.
תקנה 15 לתקנות בית המשפט לענייני משפחה, הקובעת את התביעות שניתן להגיש לבית המשפט לענייני משפחה, מפרטת בתת-סעיף 3 את התובענות הרלוונטיות לעניינו של קטין - בין היתר זמני שהות, הבטחת קשר, יציאה מהארץ וכל תביעה אחרת לפי חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות; ואולם בין התביעות האפשריות השונות אין מוזכרת תביעת משמורת.
היעדר המונח "משמורת" משמעותי עוד יותר, אם משווים את התקנות החדשות לקודמות להן, במסגרתן תקנה 258ז, המקבילה לתקנה 15 דלעיל, שציינה מפורשות תביעה שנושאה זכויות משמורת כאחת התביעות האפשריות, ואפילו הראשונה, בעניינו של קטין. המושג "משמורת" אף אינו מופיע בחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, כך שלמעשה, לפי התקנות אין מושג של תביעת משמורת באשר לילדים. אף התקנה העוסקת בסעדים זמניים הקשורים לקטינים מדברת על חלוקת האחריות ההורית בזמני הביניים, ולא עוסקת או מזכירה את המונח "משמורת".
בעבר, ההסתכלות על הילד הייתה שלהורים יש זכויות משמורת כלפי הילד (כך ממש!). כיום להורים יש אחריות הורית כלפי הילד, ולילד יש זכות כי ההורים יפעלו בהתאם לאחריותם זו. כך ניתן יהיה לחייב את ההורים לממש את האחריות הזו כלפי הילד שהם הביאו לעולם. מדובר בצעד נוסף ששם את הילד במרכז, ואם בתי המשפט ישכילו להבין את האפשרות הגלומה בכך, ניתן יהיה לממש מהפכה שקטה זו בצורה מיטבית בסכסוכי גירושים בין הורים.
פסיקת אחריות הורית תוך הסתכלות מנקודת מבטו של הילד, יכולה להוביל לשינוי מהותי. בתי המשפט יכולים לחייב בסנקציות הורים אשר מפרים את אחריותם ההורית כלפי הילד. בתי המשפט יכולים לקבל תביעות נזיקיות של ילדים, אשר הוריהם הפרו את אחריותם ההורית כלפיהם. התמונה העצובה של ילד שעומד מתחת לבית, עת אחד ההורים לא מגיע להסדרי השהות עימו, עשויה לחייב את ההורה הפוגע בפיצוי על הנזק שנגרם לאותו הילד. מצב בו ילד נקלע בעל כורחו למאבק נאמנויות - עת ההורים מתעלמים מטובתו ומושכים כל אחד לכיוונו, תוך הזנחת טובתו של הילד שלא להיות מעורב בסכסוך - אף הוא מצב שחוטא לאחריות ההורים כלפי ילדיהם ואשר בית המשפט יוכלו לתת עליו את הדעת.
מונח האחריות ההורית עשוי להוביל אף לשוויון מהותי, אמיתי, בין ההורים - שוויון הדורש את מעורבות ההורים שניהם בחיי ילדיהם, לא כזה שפוסק הסדרי שהות נרחבים (ומפחית בהתאם את דמי המזונות) מבלי לפקח על שאלת קיומם של הסדרי השהות - אלא פסיקה המחייבת את ההורים שניהם בקיום אחריותם ההורית כלפי הילד, ובכלל זה הסדרי השהות, תוך קביעת מפורשת של סנקציה כספית משמעותית בגין הפרת ההסדרים באופן המהווה הפרת אותה אחריות כלפי הילד.
למרות האמור, יש לשים לב כי שינוי עולם המושגים במסגרת תקנות סדר הדין האזרחי אינה חלה על בתי הדין הרבניים. כאשר הפסיקה קובעת כי ענייני משמורת כרוכים מעצם טיבם וטבעם לתביעות גירושים המוגשת על-ידי מי מהצדדים, תיתכן אנדרלמוסיה בין ההחלטות המתקבלות בשתי הערכאות, ולכן ייתכן כי לימים תעודכן אף הפסיקה בעניין זה.
אומנם בחוק בית המשפט לענייני משפחה נותר המונח "משמורת", אולם נוכח העובדה שהתקנות אינן מפנות אליו, לא ברור מה הנפקות של המונח בחוק. בית המשפט טרם נדרשו לבקשות לסילוק תובענות למשמורת, נוכח הטענה כי התקנות לא מאפשרות הגשתה, ועל כן מוקדם מאוד לנבא מה צופן העתיד מבחינת תביעות משמורת, אך ייתכן כי מדובר בנחלת העבר ובמהפכה שקטה שמתממשת - רק ימים יגידו, אבל אין ספק כי מדובר בצעד משמעותי בכיוון הנכון.
הכותבת היא מומחית בדיני משפחה במשרד סידי עורכי דין