בשלה העת לבתי דין ייעודיים לעבירות מין
"צריך להבין שהמערכת הזאת, בתוך היסוד שלה, היא לא משהו שטמון בו צדק. הצדק לא קיים בתהליך אפילו, לא רק לא קיים בתוצאה". אלה המילים האחרונות שאומרת שרי גולן בסדרה "אחרי חצות" שעלתה ב-yes בימים האחרונים וסוקרת את פרשת אלון קסטיאל.
גולן, אשר נפגעה על-ידי קסטיאל, הייתה בין ארבע הבודדות מתוך 14 הנשים שהגישו תלונה במשטרה נגדו על עבירות מין שונות, אשר זכו שהמקרה שלהן גם ייכלל בסופו של יום בכתב האישום שהוגש. כל עשר האחרות, כמו גם מספר נוסף גדול אך לא ידוע של נשים אשר נפגעו על-ידי קסטיאל לאורך שנים, במקרים רבים ככל הנראה באמצעות שימוש בסם אונס, לא זכו אפילו לזה.
סדרה חשובה זו משרטטת בדיוק רב את תרבות ההשתקה סביב פגיעות מיניות ואת מסע התלאות שעוברות נפגעות ברגע שהן מחליטות לנפץ את קשר השתיקה: מהגשת התלונה במשטרה, העימות עם הפוגע, ההתמודדות עם הפרקליטות שאינה מוכנה להגיש כתבי אישום אם אין לה ודאות כמעט מוחלטת להרשעה (ולכן במקרים רבים מפיחתה את חומרת סעיפי האישום), ועד בתי המשפט המסתפקים בעונשים מגוחכים לעבירות מין חמורות.
כאשר עשרות נשים מספרות סיפורים זהים על אותו גבר אשר במחיצתו הן איבדו את ההכרה ואינן זוכרות כיצד הגיעו למיטה איתו, מן הראוי להגיש נגדו כתב אישום בגין אונס של אותן נשים, גם אם אין ראיות נוספות פרט לעדותן על חוסר הזיכרון. עדותיהן כי הן פשוט לא יודעות מה קרה מול מילותיו כי הכול היה בהסכמה, צריכות להספיק על-מנת שיהיה ברור כי לא הייתה הסכמה, ושיוגש נגדו כתב אישום בגין אונס על כל המקרים הרלוונטיים.
כאשר צעיר בן 21 מספק לילדה בת 13 אשר שוכנה במלונית קורונה לנוער בסיכון אלכוהול וסמים, תוקף אותה, מאיים שיעשה לה "אילת 2" ומגיע לחדרה למרות סירובים חוזרים ונשנים מצידה, כדי לאנוס אותה, אי-אפשר שלא להבין שלא הייתה הסכמה, ויש להאשים גם אותו באונס.
כאשר לאחר עשרות שנים מופר קשר השתיקה ומתגלה כי איש רב-כוח ועוצמה פגע מינית במספר רב של ילדים, ילדות, גברים ונשים, ברור כי עיקרון ההתיישנות אינו רלוונטי עוד, ויש למצות עימו את הדין.
פחות מ-10% מהפונות (והפונים) למרכזי הסיוע בשנת 2019 בחרו להגיש תלונה במשטרה. כאשר מתווסף לכך הנתון שכ-84% מתיקי עבירות המין נגנזים ללא הגשת כתב אישום, ו-92.4% מתיקי האונס נגנזים אף הם ללא כתב אישום, לרוב בשל חוסר ראיות, ברור כי המערכת על שלוחותיה השונות (משטרה, פרקליטות ובתי משפט) חייבת שינוי עומק.
בעוד המערכת מחפשת ראיות חדות, הגדרות ברורות וסיפור אחד קוהרנטי עם התחלה, אמצע וסוף אשר יימסר מיד בסמוך לקרות האירוע - נפגעות רבות לא יכולות לספק זאת, ולא בגלל שהדברים לא התרחשו. למרות שנים של ניסיון, מחקר וכתיבה בתחום, מערכת המשפט עדיין אינה יודעת כיצד להתמודד עם תיקי עבירות מין ועם נפגעות עבירות מין.
אם יש בתי דין לתעבורה ובתי דין לעבודה, רק מתבקש שיהיו גם בתי דין לעבירות מין, לצד יחידות ייעודיות לנושא במשטרה ובפרקליטות, בדיוק כפי שהמליצה ועדת ברלינר. לצערנו, נשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות, אשר הקימה את הוועדה, החליטה לדחות המלצה זו, בטענה, בין היתר, כי טרם בשלה העת לשינוי יסודי שכזה. לא ברור מה עוד צריך לקרות כדי שתבשיל העת.
הכותבת היא מנהלת תחום מניעת הטרדה מינית באיגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית
