ג'יין פונדה / צילום: Shutterstock, Andrea Raffin
בשנת 1967 החיים של ג'יין פונדה היו יפים. אז הגיעה מלחמת וייטנאם, ומסלול חייה קיבל תפנית. "היה מספר מכובד של חיילים אמריקאים שנלחמו בווייטנאם, ערקו מהצבא והגיעו לפריז. בדיוק שיחקתי בסרט 'ברברלה', והם חיפשו אותי", מספרת פונדה בראיון בלעדי למו"לית גלובס אלונה בר און וכתבת האקלים והסביבה שני אשכנזי במסגרת כנס "הנשים המשפיעות".
לאורך השנים הכוכבת ההוליוודית, שחגגה לא מזמן 83, הפכה לשם נרדף לאקטיביזם נטול מורא. הרבה לפני שנקיטת עמדה הפכה למעין טקס חניכה הוליוודי לכוכבים בראשית דרכם, השמיעה ג'יין פונדה קול צלול נגד המלחמה - ואף שילמה על כך מחיר אישי.
אחד המאבקים שפונדה הכי מזוהה איתם הוא המאבק הפמיניסטי. "לא היה לי מושג מה זה פמיניזם", היא מספרת. "כשנשואים לאדם כמו רוז'ה ואדים קשה מאוד להיות פמיניסטית. כשחזרתי לארה"ב המפגש הראשון שלי עם פמיניזם היה עם עיתונאיות בכתבי-עת פמיניסטיים, שהיו דוחפות לי מיקרופון לפרצוף ושואלות "את מרגישה מוחפצת?", ואני אפילו לא ידעתי על מה הן מדברות".
פעמים רבות נטען כלפי נשים שהן מקדמות אג'נדות של גברים. האם האשימו אותך שהאג'נדה שלך איננה שלך?
"אם האשימו, הם צדקו. הסיבות שהתחתנתי עם ואדים הייתה שילמד אותי דברים. כשהפכתי לאקטיביסטית ופגשתי את תום היידן, הוא היה דמות מפורסמת בתנועה האנטי-מלחמתית בארה"ב, כך שהתחתנתי עם האנציקלופדיה של התנועה. אני חושבת שלא הפכתי ממש למי שאני עד שהייתי בשנות ה־60 לחיי, רק אז התחלתי לפתח נרטיב משלי. אף פעם לא מאוחר מדי. אל תתייאשו. פשוט תמשיכו לנסות להשתפר ולהתפתח".
השבוע קיבלה פונדה את פרס ססיל ב. דה־מיל על מפעל חיים בטקס גלובוס הזהב. את המעמד היא ניצלה כדי לקרוא לחבריה בהוליווד להוביל שינוי ולפנות מקום לסיפוריהם של אנשים רבים יותר, מגוונים יותר.
גם בגיל 83 פונדה היא סמל לאקטיביזם שאינו מפחד להציג את האמת שלו במלוא הדרה. כשנה וחצי לפני שפרץ משבר הקורונה, החליטה פונדה שאיננה יכולה לשבת בחיבוק ידיים בזמן שהמדענים מזהירים מפני השלכות של אי־התמודדות עם משבר האקלים.
"בשנת 2019 התחלתי להיות ממש מדוכאת. ידעתי שמשבר האקלים מחמיר. עשיתי כל מה שאדם ברמה האישית יכול לעשות להקטנת טביעת הרגל הפחמנית שלו, אבל עמוק בפנים ידעתי שזה לא מספיק. לא יכולתי לעצור שם".
פונדה ייסדה את תנועת "תרגילי האש של יום שישי" (fire drill Friday’s) והפגינה בגבעת הקפיטול בכל שישי עם חבריה מגרינפיס ומהוליווד. אט אט ההמון החל להתאסף.
מרי אזרחי ממלא תפקיד חשוב בהפגנות?
"לא מתחילים במרי אזרחי. אבל כבר 40 שנה אנו עורכים הפגנות, צעדות, שדולות, עצומות, כותבים ספרים - ולנבחרי הציבור לא אכפת. אז הצעד הבא הוא לסכן את גופנו".
פונדה נעצרה חמש פעמים בשנה אחת. באחת הפעמים, כשנשיא ארה"ב היוצא דונלד טראמפ לעג למאבק במשבר האקלים בעצרת תומכים, הוא גם קינח באמירה עליה: "הם עצרו את ג'יין פונדה - שום דבר לא משתנה".
איך החוויה מהמעצר?
"כבר הייתי בכלא בעבר. אם הייתי שחורה ולא מפורסמת, המצב היה מאוד שונה. אבל אני אישה לבנה ומפורסמת, אז אני לא יכולה להתיימר ולהגיד שהחוויה שלי זהה לזו של מישהו אחר".
כשאת מסתכלת על 70 שנות הקריירה שלך, יש משהו שהיית עושה אחרת?
"אני מתחרטת שלא הייתי אמא טובה במיוחד לשני ילדיי. אבל הם נהדרים, הם הסתדרו, שני האבות שלהם היו טובים. מהבחינה הזאת היה לי מזל. אני לא חושבת שיש ערך רב לזמן שמוקדש לחרטה. חשבתי על סוף חיי והבנתי שאני לא מפחדת למות, הפחד הגדול האמיתי שלי הוא להגיע לסוף חיי עם הרבה חרטות, כשכבר יהיה מאוחר מדי לעשות משהו בנידון".
אנחנו נפגשות כאן לרגל אירועי יום האישה הבינלאומי. רגע לפני שאנחנו נפרדות, יש משהו שאת רוצה לומר לקוראות שלנו?
"נסי לא להיות אף פעם האישה היחידה. בחברות רבות מעסיקים כעת אישה כדי שיוכלו לומר שיש להן אחת בדירקטוריון. צריך יותר מאישה אחת. נשים צריכות לעשות להתאחד, אפילו בין מגזרים - אתן בעיתון, נשים בתחומים עסקיים אחרים. לאכול יחד ארוחת צהריים, לשוחח זו עם זו. חפשו תחומים נוספים שבהם נשים מובילות, והתחילו לאכול איתן ארוחת צהריים".
הראיון המלא יתפרסם במוסף G בסוף השבוע
גילוי מלא: כנס הנשים המשפיעות נערך בחסות ובשיתוף שטראוס, נעמת, ההסתדרות הרפואית בישראל ומור בית השקעות.