אפי נוה ואתי כרייף / צילום: רפי קוץ ודוברות הרשות השופטת
החלטת הפרקליטות לסגור את התיק הפלילי נגד יו"ר לשכת עורכי הדין לשעבר, עו"ד אפי נוה, והשופטת לשעבר אסתר (אתי) כרייף, בפרשת "מין תמורת מינוי", היא כזו שמכה בבטן, אבל לראש אין ברירה אלא לקבל אותה ולהבין שהיא נכונה.
סגירת תיק נוה-כרייף היא מכה בבטן, מכיוון שההחלטה לא יכולה ולא צריכה להשכיח שמדובר באירוע קשה וחסר תקדים של זיהום הליך בחירת שופטים בישראל, שאמור להיות נקי מרבב. ההתנהלות הכוחנית של נוה - שכיו"ר לשכת עורכי הדין הפך ל"ממליך מלכים" וכזה שעורכי דין ושופטים משחרים לפתחו - גלשה כאן לפסים פליליים, ואסור שמקרים דומים יתרחשו בעתיד.
גם המשנה לפרקליט המדינה, עו"ד מומי למברגר, לא התעלם מחומרת הדברים בהחלטת הסגירה. הוא הדגיש כי מחומר הראיות בתיק עלה כי כרייף הייתה זקוקה לעזרתו של נוה וביקשה ממנו פעם אחר פעם לקדם את מינויה לשופטת, זאת במקביל ובשילוב עם שיח אינטימי ו"שמירת האש" ביניהם.
כלומר, התברר כי ציר הקשר האינטימי בין נוה לכרייף וציר קידומה של כרייף לשיפוט היו שלובים זה בזה. להתנהלות כזו לא היה תקדים במדינת ישראל, וטוב שהיא נחשפה (רק חבל שבאמצעות פריצה לטלפונים ופגיעה קשה מאוד בפרטיות).
ואולם גם אם ההחלטה לסגור את תיק נוה-כרייף היא מכה בבטן, אז לראש, כאמור, אין ברירה אלא לקבל אותה כנכונה, וזאת משתי סיבות מרכזיות: האחת - הסכנה שבהצגת מערכת יחסים אינטימית הדדית בין שני אנשים בוגרים כמתן וקבלת שוחד; השנייה - הדרך הפלילית שבה הושגו הראיות נגד נוה וכרייף והפגיעה הקשה בפרטיות שלהם.
לשמור על האוטונומיה של הפרט לנהל את חייו
באשר להתייחסות אל מערכת היחסים בין כרייף לנוה כאל שוחד: מדובר אומנם בצעד שהוא תאורטית אפשרי משפטית, כאשר יש הוכחה ניצחת בתכתובות או בראיות אחרות לכך שהיחסים נועדו אך ורק כדי להשיג את רכיב ה"בעד" של המינוי, שכן שוחד יכול לתת בדרכים שונות. ואולם התזה שנחקרה - לפיה ההחלטה של כרייף (בין היתר החלטה על גופה) לנהל מערכת יחסים אינטימית עם נוה מהווה מתן שוחד - היא בעייתית, שוביניסטית, מחפצנת ואפילו מסוכנת.
המשפט הפלילי צריך להיזהר מאוד מלהיכנס לטריטוריה הזאת של האוטונומיה של הפרט לנהל את חייו האישיים. הסכנה שבהתייחסות אל מערכת היחסים ההדדית בין נוה אל כרייף כאל שוחד גדלה מאוד כשהתברר כי הקשר הקרוב בין השניים בכלל התחיל שנתיים קודם לתקופה שבה התבקש נוה לסייע לכרייף בהליך המינוי שלה.
מרגע שירד החשד לשוחד, נותר החשד לכך שנוה ביצע עבירה של הפרת אמונים. מהחלטת הפרקליטות עולה כי למברגר סבור כי אכן כך היה. הוא כתב שמהעובדות שהתבררו במהלך החקירה עלה כי נוה, בהיותו ראש לשכת עורכי הדין ובעל מעמד משמעותי ודומיננטי בבחירת שופטים, "פעל באופן מהותי, במספר הזדמנויות, לקידום מינויה של כרייף, בהיותו בניגוד עניינים חריף נוכח הקשר האישי-אינטימי ביניהם".
ואולם, למברגר ידע שהליכה לבית המשפט עם אישום של מרמה והפרת אמונים נגד נוה, כאשר הראיות להוכחת האשמה הושגו בדרך בלתי חוקית של פריצה לטלפונים של נוה ופגיעה קשה בפרטיות, תגרום לפרקליטות יותר נזק מתועלת.
בהחלטתו הסביר למברגר את הדברים בלשון משפטית יבשה: "מכלול הנסיבות - מעשיהם הלכאוריים החמורים של נוה ושל כרייף, כעולה מן השיח ביניהם, מחד גיסא; והפגיעה הקשה בפרטיותו של נוה, באופן שמעמיד בסימן שאלה של ממש את קבלת הראיות על-ידי בית המשפט, מאידך גיסא - יהיה זה לא הוגן ולא נכון לעשות שימוש בראיות שמקורן בפגיעה קשה בפרטיותו ובזכויותיו של נוה, תוך הפרה לכאורה של החוק, ועל בסיסן להעמיד אותו לדין פלילי, כאשר נותרנו עם עבירה של מרמה והפרת אמונים".
במילים קצת פחות משפטיות ודיפלומטיות, אפשר לומר כי למברגר ידע היטב שהגשת כתב אישום נוה לבית המשפט תביא לא רק להעלאתו על דוכן הנאשמים של נוה, אלא שגם הפרקליטות תועלה מטאפורית לדוכן הנאשמים ותואשם על-ידי ההגנה בשימוש שלה בראיות, שהושגו בדרך נלוזה של פריצה לטלפונים סלולריים ופגיעה בפרטיות. למברגר ידע שעורך דינו של נוה, בעז בן-צור, לא ירפה מהעניין הזה, ושהתקשורת לא תפסיק לעסוק בכך, והעדיף שלא לקחת סיכון.
זו לא מכה לפרקליטות
לשתי הסיבות המרכזיות לסגירת התיק נגד נוה וכרייף אפשר להוסיף סיבות משנה שחיזקו את ההחלטה. למשל, שנוה לא ישב בוועדה לבחירת שופטים בעת שכרייף מונתה, אלא "רק" השפיע עליה מבחוץ באמצעות נציגי לשכת עורכי הדין. למשל, ששמונה מבין תשעת חברי הוועדה, בהם שופטים מבית המשפט העליון, החליטו למנות את כרייף ללא קשר לקשרים שלה עם נוה.
בנוסף, צריך לזכור שנוה וכרייף אומנם לא יואשמו בפלילים, אבל אי-אפשר לומר שהם לא שילמו על התנהלותם מחיר כבד. במעצר, בחקירה, בפגיעה הקשה בפרטיותם, בהוקעה הציבורית. כרייף גם בגדיעת הקריירה שלה כשופטת, ונוה בכך שירד ממעמדו כיו"ר לשכת עורכי הדין. יש לקוות שאין לו תוכניות לנסות ולחזור לשם.
בשולי ההחלטה שלא להאשים את נוה וכרייף בשוחד או בהפרת אמונים, הוחלט גם שלא להאשים את כרייף בשיבוש מהלכי משפט, למרות שהיא ביצעה לכאורה גם עבירה של השמדת ראיה, בכך שמחקה התכתבויות מהטלפון הנייד שלה בעת שהייתה בתחנת המשטרה.
קשה שלא לחוש תחושות של אפליה לטובה של כרייף בעניין הזה, נוכח העובדה שהיא הייתה שופטת בשעה שביצעה את העבירה לכאורה. גם למברגר ציין כי "קיים לכאורה אינטרס ציבורי להעמיד לדין את כרייף בגין מעשה זה".
למרות הביקורת, צריך לומר שבהרבה מקרים שבהם מוחלט שלא להאשים חשוד בעבירה עיקרית, הוא לא יואשם גם בעבירה נלווית שלמעשה באה לעולם בשל החקירה נגדו. מה עוד שמצב שבו כל מה שהיה נשאר מפרשת "מין תמורת מינוי" הוא משפט פלילי של כרייף בגין מחיקת תכתובת מהטלפון שלה, היה אבסורדי למדי.
אם לסכם, רבים תוקפים היום את הפרקליטות על החקירה נגד נוה וכרייף, וכותרות חלק מהעיתונים זועקות שמדובר ב"מכה לפרקליטות", אבל את הדברים אפשר גם לראות באופן אחר. בסופו של דבר, המסר מהחלטת סגירת התיק הוא שבמדינת חוק המטרה לא יכולה להכשיר את האמצעים. כפי שהשב"כ לא רשאי לענות נחקרים (שאינם "פצצה מתקתקת") כדי להגיע למידע ביטחוני - כך גם הפרקליטות לא צריכה לעשות שימוש בראיות שהושגו תוך פגיעה אנושה בפרטיות כדי לעשות שימוש בהן לניהול הליך פלילי. זהו מסר נכון וראוי.