ראיון אישי עם יו"ר בנק הפועלים, ראובן קרופיק, שמספר על הקריירה המפוספסת כמורה לתנ"ך
ראובן קרופיק, יו"ר בנק הפועלים / צילום: איל יצהר
אישי: בן 69, נשוי ואב לשניים, גר בהוד השרון
מקצועי: יו"ר בנק הפועלים
אני: פריחה שהתאחרה. מאמין בתענוגות החובה - בהשראת הרומן "השיעור בגרמנית" של הסופר זיגפריד לנץ. כלומר, לא דוגל בהתמסרות מוחלטת לתפקיד, אלא להפעלת שיקול דעת. המיומנות הדווקנית המקצועית פחות חשובה בעיניי, אלא הבנת המכלול.
משפחה: אני דור שלישי ליהודים שעברו את פרעות "סופות בנגב" שפרצו ברוסיה ב-1881, ויושבו בארגנטינה על-ידי הברון הירש כדי להפוך לחקלאים. שני הצדדים היו עובדי אדמה. יש לי תמונה של סבתא מושכת מחרשה עם שישה סוסים. בין הבתים של אבא ואמא היו שדות של 2.5 ק"מ והוא רכב על סוס כדי לבקר אותה, דרך שגם אני רכבתי הרבה מאוד פעמים.
ילדות: ידענו מינקות שבשביל לקצור צריך לזרוע, לעבוד קשה כדי שזה יצמח וגם מזל בשביל שירד גשם, שאסור להתייאש, צריך להתגבר על כישלונות ולהמשיך הלאה. למדנו בעיירה הסמוכה, מוזס וויל - במהלך היום בבי"ס הממשלתי, ובערב ביהודי. בכיתה ו’ הודעתי להורים שמיציתי את הלימודים והם נאבקו כדי שאמשיך ובסופו של דבר התאהבתי בתנ"ך, בכתבים ספרותיים ביידיש, ובתולדות עם ישראל ודיברתי עברית. בסוף התיכון הציעו לאבא לשלוח אותי לפנימייה בישראל עם מלגה. בגיל 16 וחצי עליתי על אונייה עם ילדים בגילי לשנה מכוננת בפנימייה יוקרתית כשהמורים שלי היו יהודה עמיחי ואהרון אפלפלד. החלטתי לעלות לבד לארץ, בדיוק לפני 50 שנים. כשדרכתי על אדמת נמל חיפה, דחפו לי ליד צו גיוס.
צה"ל: התקבלתי לעתודה בכלכלה ומדע המדינה, שהייתה האפשרות השנייה שלי, ויכול להיות שאם הייתי מקבל את הראשונה - היסטוריה של עם ישראל, היית מדברת היום עם מורה לתנ"ך. יועדתי לשרת ביחידת היועץ הכספי לרמטכ"ל, אבל כששאלו אותנו בקורס קצינים מי מוכן להיות קרבי, העולה החדש התמים הרים יד ומצא את עצמו חייל בודד קרבי בסיני, שישן במגורי חיילים כי לא היה לו בית. במהלך השירות סיימתי תואר במשפטים בלימודי לילה. ביום השחרור, בדרך לבקו"ם, החלטתי להיכנס ליועץ הכספי לרמטכ"ל ולשאול אם יהיו מוכנים לקבל אותי לשירות קבע, והייתי שם עוד חמש שנים וחצי, שבמהלכן אבי נפטר, אבל לא יכולתי להיכנס לארגנטינה כי נחשבתי עריק. אחר כך הייתי שם פעם אחת עם המשפחה ובפעם השנייה בחגיגות 130 שנים למוזס וויל. אמא נפטרה זמן קצר אחרי שעלתה לארץ.
דרורה: אשתי, כלכלנית. גרנו בשכנות, אבל הכרנו רק באוניברסיטה. היא דאגה תמיד ולא משנה באיזה בכירות היינו, שנשמור על צניעות ונזכור שאבותנו היו פועלים. התחתנתי מאוחר והפכתי לאבא בגיל 38, מה שהשפיע על הפריחה המאוחרת שלי והשאיר אותי מעודכן וספורטיבי. יש לנו שני ילדים ואנחנו גרים בהוד השרון.
קריירה: אחרי השחרור התקבלתי ככלכלן בתדיראן, ואחרי שנה מוניתי לסמנכ"ל משאבי אנוש וקיבלתי ניהול של מפעל אלקטרוניקה. אחרי 8 שנים עזבתי ומישהו שלח אותי לפגישה עם מנכ"ל רפאל. הוא ביקש ממני לעשות מוצרים אזרחיים מהטכנולוגיות הצבאיות. בניתי 12 חברות אזרחיות, המפורסמת שבהן גיוון אימג’ינג, ואין תחום בתעשיות המתוחכמות שלא נגעתי בו. כשעזבתי הקמתי את RDC - חברה למסחר טכנולוגיות צבאיות שפותחו ע"י רפאל. תקופה קצרה ניהלתי עבור שלדון אדלסון ושלמה נחמה השקעות בהייטק וביוטכנולוגיה. בהמשך ייסדתי עם חברי הטוב עמוס בנקירר את ארטה ונצ'ר גרופ, ששימשה גם כחברת הניהול של כלל ביוטכנולוגיה. הנפקנו במיליארד שקל, בשיא היו לנו 20 חברות, שתיים מהן בנאסד"ק, והיו כישלונות מפוארים שרשומים על שמנו, כמו הניסיון לפתח תרופות אתיות בישראל. אף פעם לא הייתי איש המערכת, שמרתי על עצמאות ועבדתי בשביל החברה בלבד, כך שאין לי מילה רעה להגיד על אף אחד שם. אחרי 12 שנים, כשהתחלפה הבעלות, החלטתי לצאת וחלמתי לנסוע לכפר בארגנטינה ולכתוב ספר. אני מאמין שדגלים עושים את הרוח ולא הרוח עושה את הרוח. כשאתה מאמין במשהו תתקע דגל, וכשהרוח מספיק עוצמתית - לך לדגל הבא.
הפועלים: קיבלתי טלפון, ביקשו ממני להיות דירקטור. לא הבנתי מה לי ולבנק. היו"ר עודד ערן ז"ל, שאהבתי והערכתי, אמר לי, בוא נלך יחד, ושכנע אותי להיכנס כדח"צ. ואז קרה האסון, עודד חלה והמצב הפך שברירי. לא רציתי להיות בנקאי או יו"ר. ביקשו שאמלא את מקומו עד שיחזור וקיוויתי שזה זמני ואחזור לענייניי. ואז עודד נפטר, אירוע שובר לב. יש פה בנק עם 8,000 עובדים שצריך לנהל. כיבדנו אותו ואת זכרו אבל המשכנו את השגרה ואת תאוות החיים, כמו שבטח היה רוצה.
פנאי: אוהב כדורגל. אני רץ על שפת הים ובשדות של הוד השרון. אוהב לקרוא ספרים, אבל פחות מעודכן ממה שהייתי פעם. מנסה להיות מעורב כמה שאני יכול בהתלבטויות של הילדים. לא הייתי אב למופת מבחינת הזמן שלי איתם, אבל המחויבות שלי אליהם תמיד הייתה מלאה.