הקלפיות פרוסות ברחבי הארץ, הבוקר / צילום: איל יצהר
תמים הוא מי שלא ראה את התמונה המצטיירת כבר מספר חודשים של הבריחה ההמונית של המצביע הערבי מהקלפיות של הבחירות הארציות. ניתן היה לשמוע את הקולות הברורים של אכזבה תסכול וחוסר אמון הקיימים בכל בית וכל יישוב בחברה הערבית במהלך החודשים האחרונים. הדבר בא לידי ביטוי צורם ביום הבוחר, כאשר ברור היה לכל שהבוחרים הערבים נעלמו מהשטח ואינם משתתפים יותר בחגיגה האמורה להיות דמוקרטית לכל אזרח, ללא הבדל דת גזע מין ולאום. מבלי להתייחס לאפשרות שרע"ם תיכנס או לא תיכנס לבסוף לכנסת ה-24, נדרש כאן חשבון נפש מהותי של החברה הערבית בכלל ומהפוליטיקאים הערבים בפרט.
חשבון נפש ראשון נדרש מהפוליטיקאים הערבים הוותיקים מכל המפלגות הערביות אשר אינם מפנימים שהחברה הערבית הינה צעירה ולכן עליהם לפנות את מקומם כדי לתת את הבמה לכוח צעיר, רענן, פעיל, משכיל וחרוץ אשר משווע שייתנו לו סוף סוף את האפשרות להוביל את החברה הערבית למקומות טובים יותר בכל מה שקשור למאבק באלימות, בדיור, ובחינוך.
המנהיגים הוותיקים איבדו את הצימאון לשינויים ולשיפורים ונכנסו לשגרת עבודה פרלמנטרית שוחקת שאינה מניבה תוצאה חיובית כבר שנים רבות. על רובם להתפטר לאלתר ולתת לשאר חבריהם ברשימות להיכנס לכנסת במקומם.
חשבון נפש שני נדרש מהחברה הערבית בכלל, ומהפעילים והמנהיגים הערבים בפרט, שאינם מוכנים לקבל את העובדה שישנן דעות שונות בציבור הערבי שיש להן מקום בשיח הציבורי מבלי להגיע לשבירת כלים ולשיח כ"כ אלים ופוגעני שהיה בימים האחרונים. הדבר בא לידי ביטוי בפרידה המתוקשרת וההרסנית בין רע"ם ושאר חלקי המשותפת.
החברה הערבית היא פלורליסטית, וכשכך, על כולם היה להפנים שניתן לא להסכים על כל דבר ועדיין לשחק את המשחק הפוליטי לטובת ציבור בוחריהם. ברור היה לכולם למשל שהפלג הדתי במשותפת אינו מסכים ולא יסכים לעולם לתמוך בחוקים הקשורים לחברה הלהט"בית. לכן, נשאלת השאלה מדוע היה צורך להעלות לכותרות את הנושא הרגיש הזה במהלך החודשים האחרונים ולגרום לוויכוח צורם בחברה הערבית ולזעזוע בין חברי הרשימה שהגיע עד לפיצול, וכל זה בשעה הקשה ביותר של החברה הערבית שניצבת בפני קטסטרופה של אלימות, דיור, חולי והתמוטטות כלכלית. מרכיבי המשותפת היו צריכים להתעלות על עצמם ולהפנים שדעתם אינה משקפת את כלל הדעות ברשימה, ומכאן שניתן היה להימנע מפירוקה, דבר שהביא לתוצאות עגומות ביום הבחירות.
חשבון נפש שלישי שנדרש מחברי הכנסת היוצאת שלא השכילו להפנים שעליהם להיות בקשר הרבה יותר הדוק עם כלל החברה הערבית במהלך כל ימי השנה ולא רק רגע לפני הבחירות. היה עליהם לשתף את כלל החברה ולא רק את הפעילים הקרובים בדיונים ובתהליך קבלת ההחלטות בנושאים בוערים יומיומיים בצורה של משאלים, סקרים, כנסים, דיונים בשטח ואמצעים וירטואליים גם בתקופת הקורונה. לא זכור לי כנס אחד שכזה במהלך השנים האחרונות. הדבר בא לידי ביטוי בהפגנות השונות של החברה הערבית כנגד האלימות בהם נכרת הייתה תחושת הסלידה של המפגינים מנציגיהם בכנסת.
חשבון נפש רביעי נדרש גם מתחושת האגו של מנהיגי המפלגות הערביות שהובילה אותם לתחושה שרק הם יכולים לשנות את המשחק ולגרום לממשלה ולעומד בראשה להחליט על שינוי דרכם ולכלול אותם בקואליציה עתידית. הדבר קרץ מאוד למתחרים מהמפלגות הציוניות שנהרו בהמוניהם אל הציבור הערבי ע"מ לשכנע אותם לבחור בהם במקום במפלגות הערביות. הדבר יצר אנטגוניזם אישי של הציבור הערבי כנגד מנהיג ערבי כזה או אחר שיצא בהצהרות גרנדיוזיות, בזכות השילוב עם הקואליציה ללא שקיים דיון מעמיק ופתוח עם כלל הציבור שהיה מוביל לסיעור מוחות פורה ויעיל מבלי לשבור את הכלים.
חשבון נפש חמישי נדרש גם מכל חלקי הציבור הערבי שלא השכיל להפנים שמדובר בריצת מרתון פוליטית שנדרשת למען שיפור מהותי בחייהם. אכן, היו סיבות רבות לעייפות החומר ושחיקה לאחר שנת קורונה וארבע מערכות בחירות תוך שנתיים. אולם, כל אחד ואחת מהחברה הערבית היה צריך לשים מול עיניו את טובת החברה הערבית בכלל ואת טובת בני משפחותיהם בפרט במאבק הקשה מול המגפה, האלימות ההרסנית וההידרדרות הכלכלית התהומית שכולם מרגישים. אי אפשר להצליח בריצה למרחקים קצרים בפוליטיקה ועל החברה הערבית להיות סבלנית, מאוחדת ופלורליסטית שמציבה מטרות לטווח הארוך עם דרכי פעולה ברורים בשדה הפרלמנטרי. אין לנו חברה אחרת ואין לנו דרך אחרת להשיג את השיפור המיוחל לחברה מלבד אחדות ושותפות בדרך למרות כל ההבדלים בדעות.
לבסוף, אינני יכול שלא לבקש חשבון נפש מהותי גם מהמנהיגים והפוליטיקאים של הציבור היהודי בכל מה שקשור ללגיטימציה של כל חלקי החברה הערבית שמיוצגים בכנסת. הניצנים החיוביים של מתן לגיטימציה לנציגים הערבים בקואליציה עתידית שנתגלו לאחרונה בהצהרות של מנהיגים יהודים שונים במערכת הבחירות חייבת להיות מתורגמת במעשים משמעותיים לטובת החברה הערבית שישכנע את כולנו שההצהרות הן בעלות תוקף ומהות שיבואו לידי ביטוי בשטח גם ביום שאחרי. כאזרח ערבי, כבעל משפחה, כאקדמי חוקר ומרצה של דורות רבים וכפעיל חברתי אני מייחל מכל לבי לרגע בו לא תהיה יותר דה-לגיטימציה של אף אחד מהחברה הישראלית ללא הבדל דת מין גזע או לאום.
הכותב הוא חוקר, מרצה בכיר ויו"ר ועדת ההיגוי לשילוב ערבים באוניברסיטת תל אביב