התנהגות מבישה יוחסה בשבועות האחרונים למושל מדינת ניו יורק, אנדרו קואומו. שש נשים העידו על הטרדה מינית. הן הזדהו בשמותיהן, והן נקבו בתאריכים ובמקומות.
כמעט כל מנהיגי המפלגה הדמוקרטית, שאליה שייך קואומו, קראו לו להתפטר. הדמוקרטים באספה המחוקקת של המדינה מאיימים שיתחילו הליכי הדחה נגדו. עיתונים בולטים במדינה דורשים את התפטרותו.
הוא אינו מתפטר, וראו זה פלא, רוב הניו יורקים תומכים בו. שני סקרים בתוך שבוע אחד הראו שאף כי הפופולריות שלו פחתה, רק 35% מסכימים עם הקריאות להתפטרותו. 57% מרוצים מן האופן שבו טיפל בהאשמות.
איך זה ייתכן ומה זה אומר לא רק על תושבי ניו יורק אלא על מלוא האינטראקציה בין אזרחים בחברה דמוקרטית לנבחריהם.
מה חושבים הסינים
הבה נודה שהדמוקרטיה המערבית, המיוסדת על הנחות ליברליות, נמצאת במשבר קיומי, או לפחות במשבר מתמשך. היה מכאיב להאזין לפני שבוע לדובר סיני בכיר יוצק קיתונות של לעג על הדמוקרטיה האמריקאית, בהתכתשות רטורית עם שליחיו הבכירים של הנשיא ביידן.
האמריקאים ביקרו את הדיקטטורה הסינית על דיכוי זכויות האדם של נתיניה. מנהל מחלקת החוץ של המפלגה הקומוניסטית, יאנג ג'ייצ'י, הטיח בהם שמוטב לארה"ב "לחדול להפיץ את הדמוקרטיה שלה בשאר העולם", בהתחשב בזה ש"רבים בארה"ב אינם רוחשים אמון לדמוקרטיה של ארה"ב".
קשה להאזין בשוויון נפש לדברים כאלה כאשר הם בוקעים מפי נציג של מדינת המשטרה הגדולה ביותר בהיסטוריה, זו החונקת כל שביב של מחשבה חופשית ומתעללת במיעוטיה הפוליטיים, האתניים והדתיים. אבל אין מנוס מלהודות שאמנם רבים בארה"ב אינם מאמינים עוד בדמוקרטיה שלהם.
כמעט חצי האמריקאים הצביעו לטובת נשיא שמלחמה גלויה הייתה כרותה לו עם התהליך הדמוקרטי ועם המוסדות החוקתיים. יתר על כן, שליחי החצי הזה באספות המחוקקות של עשרות מדינות עוסקים עכשיו בחקיקה מסיבית שנועדה לצמצם את מספר המצביעים בבחירות הבאות. רפובליקאים אומרים בגלוי, שבהיעדר צמצום כזה, הדמוקרטים ישלטו בארה"ב "במאה השנה הבאות". לשון אחר, יותר מדי דמוקרטיה מזיקה לאינטרס הלאומי.
על אף שפישטתי מאוד את טענותיהם, עצם המחשבה שטובת הכלל מצריכה פחות מצביעים מפריכה על פניה כמעט כל הנחה שהנחנו על מהות הדמוקרטיה, וכמעט כל אמת מידה שפיתחנו כדי להעריך את הצלחתה.
התקדמות הדמוקרטיה היציגה ב-200 השנה האחרונות הייתה מיוסדת על הרחבה הדרגתית של זכות הבחירה, שהייתה נתונה מלכתחילה רק לגברים לבנים בעלי רכוש. בארה"ב נדרשו 190 שנה כדי להחיל את כלליותה של זכות הבחירה על כל חלקי האוכלוסייה, הלכה למעשה. אבל דמוקרטיה אינה רק עניין של הצבעה תקופתית. היא נבחנת על סמך התנהגותה בין הצבעה להצבעה: על יסוד רצונה לציית לשלטון החוק ועל סמך נכונותה להבטיח את זכויות מיעוטיה.
הבעיה היא שדמוקרטיה אינה שיעור באזרחות. משתתפיה אינם מקבלים ציונים על סמך ההבנה של עקרונותיה. קשה מאוד להתווכח עם הטענה התכופה ש"דמוקרטיה אינה היעד, אלא היא האמצעי". הטענה הזו מפרנסת את הדחף למצוא קיצורי דרך. גם אם מספר לא מבוטל של אנשים יסכימו שהמטרה אינה מקדשת את האמצעים, מספר גדול מאוד ימשכו בכתפיהם.
מרכז המחקר פיו (Pew) בוושינגטון בדק ומצא בדיוק לפני שנה, שעצם הרעיון של דמוקרטיה פופולרי כשלעצמו ב-34 ארצות (דמוקרטיות ולא-כל-כך דמוקרטיות). רוב גדול (82%) רוצים מערכת משפט הוגנת. אבל כשהדברים מגיעים לפירוט החרויות הדמוקרטיות, המספרים מצטמצמים. למשל, כמעט חצי המרואיינים לא הביעו תמיכה בחופש פעולה למפלגות אופוזיציה ולארגונים של זכויות אדם.
לא רוצים חופש דיבור
בשתיים מהארצות הכלולות בסקר, התמיכה בחופש הדיבור פחתה באופן משמעותי בין 2015 ל-2019.
הפגיעה החמורה ביותר נרשמה בהודו, אך נקודת הפתיחה בה הייתה מלכתחילה נמוכה מאוד. רק 44% תמכו בחופש הדיבור ב-2015, ושיעורם פחת עד 32%.
הארץ השנייה שבה נרשמה ירידה תלולה הייתה, אבוי, ישראל. ב-2015 חשבו 58% מן הישראלים כי "חשוב מאוד שאנשים יוכלו להגיד מה שעם לבם בלי צנזורה ממשלתית". המספר הזה פחת ב-2019 עד 51%. רק 40% מן המרואיינים בישראל חשבו שהאינטרנט צריך להיות חופשי מצנזורה. רק 37% מן הישראלים תמכו בפעילותם החופשית של ארגונים לזכויות אדם.
נתונים מעוררי מחשבה. אין צורך להסיק מהם שכל הלא-תומכים עושים כן במידה שווה של תוקף, או בכוונה מוצהרת לשלול את החרויות; כפי שאין בהכרח צורך לחשוד בכל הניו יורקים הסומכים ידיהם על התנהלותו של אנדרו קואומו, שהם מקילים ראש בהתנכלות מינית.
אפשר לעומת זאת להסיק שאף אחד מן העניינים המתוארים כאן אינו חשוב מספיק כדי לשמש אמת מידה להערכת כשירותו של מנהיג פוליטי; הוא אינו חשוב מספיק כדי לעמוד עליו, או להזדהות על פיו.
נראה שהמסקנה ברורה: כמעט בלתי נמנעת הסכנה שפוליטיקאים ינסו לתעל את מצב הדעת הנ"ל כדי להחליש את הדמוקרטיה. זה כבר קרה בארצות כמו הונגריה, פולין וטורקיה, ועומד לקרות במדינות בארה"ב החופשיות לכתוב את חוקי הבחירות של עצמן. האם החשיבות הפוחתת של חרויות דמוקרטיות תביא את הרוב הבא בכנסת, דחוק כאשר יהיה, להעמיד את המטרה לפני האמצעים? אולי לא, אבל ייתכן שהרוב הזה יתקשה לעמוד בפיתוי.
