מנסור עבאס / צילום: דוברות הכנסת עדינה ולמן
הימין ניצח, הימין היהודי והימין הערבי, לא רק שהוא ניצח אלא שיש לנו כמה סוגים של ימין שניצחו. אני מנסה לחשוב על הבנות שלי אם בן גביר או סמוטריץ יהיו שרי החינוך ומקבלת כאב ראש, מאוד מפחיד ומאוד מחריד לאן עוד אפשר להגיע
כפעילה חברתית ופוליטית אני שואלת את עצמי היום את איך הגענו למצב של ייאוש אחרי השיא של 15 חברי כנסת של הרשימה המשותפת, איך הגענו למצב הזה אחרי תחושת הכוח שהתעצב פה, אחרי ההבנה שאי אפשר לשנות את השלטון ללא שותפות של המפלגות הערביות. זו אחת ממערכות הבחירות הקשות ביותר בשבילי ועברתי לא מעט מערכות בחירות. אלימות, פייק ניוז ושסע דתי אחרי אופוריה של אחדות.
הירידה החדה באחוז ההצבעה בחברה הערבית היא באחריותן של שתי המפלגות - המשותפת על שלושת מרכיביה ורע"ם. כלונו צריכים לעשות חשבון נפש על ההתנהלות בשנה האחרונה, מיעוט משוסע הוא מיעוט חלש וזה תוצאה של מדיניות ההפרד ומשול שהשותפות הצליחה לדכא מאז 2015 אבל נכשלנו בשנית.
פירוק הרשימה, ללא קשר למי ה"אשם" נתפס בקרב הרבה מהמצביעים הערבים כאקט אגואיסטי.
המשותפת כחלום וכורח במציאות הגזענית שחווה החברה הערבית הייתה צריכה לבנות את עצמה כארגון הכולל את כולם ולא רק את 4 המפלגות. ולא רק לעבוד לקראת הבחירות אלא לבנות פרויקט לאומי כולל. פרויקט כולל של מיעוט מופלא ולא קובץ של אנשים ומפלגות שרוצים לבנות את כוחם כחברי כנסת.
דיכוי ההצבעה בחברה הערבית הייתה המטרה של נתניהו אז במערכות קודמות זה היה קשור יותר להפחדה ולהתרסה - "נוהרים לקלפיות" כו'. אבל הפעם זה היה דרך זלזול ויחס מתנשא, לשתות קפה בישוב בדואי בזמן שהדחפורים הורסים בתים בנגב זה יחס מזלזל, להמציא את דמות "אבו יאיר" שכאילו אוהבת ואכפת לה מערבים ולא מבין איך הגענו למצב שיש כל כך הרבה פשיעה בחברה בזמן ש-80% מהנשק מגיע מהצבא, ואיך יש מעל 60% מהילדים מתחת לקו העוני בזמן שמתנהלת פה מדיניות כלכלית נאו-ליברלית ואיך הורסים בתים זה על הקצה של סכיזופרניה.
היחס לחברה הערבית ולמפלגות ככוח אלקטורלי ולא כשותף אמיתי ומהותי היה אחת הטעויות הנוספות שגרמה לדיכוי ההצבעה בחברה הערבית, מפלגות השמאל מרכז התחילו לדבר על המפלגה המשותפת כלגיטימית רק אחרי שביבי התחיל לדבר על ערבים.
הפילוג שכביכול הפעם הוא פילוג אידיאולוגי. הוא פילוג שמדבר על הקו האדום של מנהיגות החברה הערבית. ובמילים אחרות, האם לתמוך בימין הישראלי. רע"ם מחזירה את שנות ה-50 של המנהיגות הערבית שמדברת על שירותים וזכויות אזרחיות לעומת הקו שמדבר על זכויות לאומיות.
בשטח זו הייתה מערכת בחירות על הדתה וחילוניות, מפלגת ש"ס הערבית ניצחה.
כתומכי שמאל בעולם, בישראל ובחברה הערבית אנחנו צריכים וצריכות לשאול את עצמנו איך אנחנו לא מצליחים להרחיב מעגלים במיוחד בקרב הפריפריה החברתית והגיאוגרפית ובקרב מוחלשות ומוחלשים.
בכל המיעוטים בעולם אחוז ההצבעה גבוהה יותר מאשר האחוז הכללי אך בחברה הערבית קמפיין הדיכוי של ההצבעה עובד כבר שנים מאז שנתניהו בשלטון. החברה הערבית לא הצביעה כמחאה, ולא הצביעה כי קמפיין הדיכוי של נתניהו הצליח, אנשים מיואשים.
חשבון נפש עמוק של השמאל על כל מרכיביו וארגוני החברה האזרחית ובקרב הגורמים הפוליטיים בחברה הערבית, הוא כנראה בלתי נמנע כדי שנוכל לקום מחדש בבניה של עצמנו.
הכותבת היא פעילה חברתית ופוליטית