אוניית משא איראנית בדרכה לים התיכון בפברואר 2020 / צילום: Reuters, Yoruk Isik
איראן שיגרה טיל לעבר אונייה בבעלות ישראלית בים הערבי. על פניו, איזה דיון צריך בכלל להתנהל סביב אירוע כזה? כל הישראלים יודעים שאיראן שואפת לשגר טילים על כל מה שישראלי, בין אם זו ישראל עצמה ובין אם אניותיה. האיראנים הרי בענייני השמדה וכל פגיעה במטרה ישראלית תורמת ליעד הגדול.
הבעיה היא שזה פשוט לא המצב. בואו נקרא לרגע את הכותרת בעיון.
ראשית, שווה לשים לב לפער בין "איראן" ובין "אונייה בבעלות ישראלית". יש אי אלו ישראלים וישראלים לשעבר הפעילים בעסקי הספנות ואינם קשורים קשר ישיר למדינה. האם יש כאן פעולה מלחמתית של איראן כלפי ישראל? ובכלל, מי זו "איראן"? עדיין לא שכחנו את הצהרתה המופרכת של השרה לאיכות הסביבה, גילה גמליאל, על הפיגוע הסביבתי שביצעה "איראן" ושבעקבותיו זכו חופי ישראל לצונאמי הזפת. לא זכינו לקבל דיווח על זהות האחראים בסופו של דבר, אבל שמועות עקשניות טענו שמדובר במיכלית איראנית שנשאה נפט מוברח לסוריה והותקפה או מוקשה על ידי ספינות חיל הים הישראלי. אז עוד לפני בחינה רצינית של ההקשר, כשידיעה מוסרת ש-"איראן" שיגרה טיל שווה לנשום עמוק ולבדוק בדיוק מי עשה את זה, מתי ואיך. אמינות היא לא בהכרח הצד החזק של ידיעות דרמטיות המועברות על ידי מערכת הביטחון.
לישראל אין סמכות להיאבק לבדה בהברחות האיראניות
אבל גם אם נניח שאכן מדובר בשיגור טיל איראני, חייבים להבין אותו בתוך הקשר כללי. בשבועות האחרונים מתפרסם עוד ועוד מידע בערוצים זרים וישראליים כאחד על "המלחמה" שמנהלת ישראל נגד הברחות הנפט האיראניות. המונח "מלחמה" מתאר בדרך כלל מאבק של שני צדדים. אם להאמין ולו לחלק מן הדיווחים, זה לא בדיוק המצב. ישראל ממקשת או פוגעת במיכליות איראניות המובילות נפט מאיראן לסוריה. המאמצים למקש ולפגע היו עד עכשיו כמעט באופן בלעדי ישראלים. הדיווחים הזכירו 12 ספינות בהן פגעה ישראל ורמזו שמדובר גם ביותר. ישראל הציגה את הפיגועים הללו במאבק לגיטימי בהברחות האיראניות שמטרתן, בסופו של דבר, מימון וסיוע לחיזבאללה בסוריה ובלבנון. את הלגיטימציה למתקפות הללו שאבה ישראל מכך שלאיראן אסור למכור או להעביר את הנפט שלה ומכך שחיזבאללה הוא ארגון טרור.
ההסבר הישראלי הזה לא בדיוק מקובל על הקהילה הבינלאומית. כל עוד הצליחה ישראל לשמור על חשאיות הפיגועים הללו (כפי שעשתה חודשים ארוכים) העלים העולם עין. אבל אין לצפות לכך שהעולם יעניק לישראל רשות גורפת לבצע מתקפות כאלו בים הפתוח. פגיעה בתנועה ימית היא, שווה לציין, הפשע הראשון שהוכר כפשע נגד האנושות. לישראל אין סמכות להיאבק לבדה בהברחות האיראניות. אי אפשר גם לקשר באופן ישיר בין הנפט האיראני ובין הפעילות הטרוריסטית של חיזבאללה, גם אם ברור שנפט איראני מסייע לכלכלת סוריה ולאינטרסים של הארגון הלבנוני. ובקיצור, אין דחיפות ברורה שהייתה מאפשרת לישראל לעבור על הכללים באופן בוטה כל כך.
אם ישראל ממשיכה לתקוף מיכליות איראניות ולהסב נזק לכלכלה המקרטעת של איראן, היא איננה יכולה לצפות לכך שאיראן פשוט תעבור על זה לסדר היום. חשוב להבהיר - ישראל, על פי הפרסומים הגלויים, היא הצד היוזם והתוקף. ישראל היא זו שמפרה בבוטות את הכללים הנוהגים לגבי תעבורה ימית, גם כאשר היא לא חוקית. התגובה האיראנית, שבינתיים נראית מתונה ומדודה בהשוואה ללהט הישראלי, לא תזכה לגינוי בינלאומי גורף.
ישראל ממשיכה לטעון, כפי שהיא עושה ביחס לתקיפות בסוריה, שהיא מבקשת למנוע הסלמה של מצב עדין. האם זה הגיוני למנוע הסלמה על ידי הסלמה נוספת? האם הטקטיקה התוקפנית של ישראל משיגה גם תכלית אסטרטגית? האם הפיגועים הישראליים הם ניצחונות קטנים העלולים להוביל להפסד גדול? למרבה הצער, הדיון הזה לא מתנהל במערכת הפוליטית וגם לא בתקשורת. בהחלט הגיע הזמן.
ד"ר אורי גולדברג, מרצה בכיר וחוקר בבית ספר לאודר לממשל, דיפלומטיה ואסטרטגיה, הבינתחומי הרצליה