ויויאן מינג / צילום: סקוט ר. קליין
עבור החוקרים במשרדי חברת Socos Labs שבסן פרנסיסקו הקורונה לא הייתה רק איום גדול, אלא גם מכרה זהב. בזמן שהעולם כולו נרעד וטולטל, עבור חוקרי המעבדה היה מדובר בהזדמנות פז להגשים את יעודם: חקר "מדע משוגע". ומה יכול להיות משוגע יותר מפנדמיה?
"עבורנו, כמדענים, דברים רעים הם לפעמים הזדמנויות מחקר נהדרות", מודה ד"ר ויויאן מינג, מדענית מוח ומומחית בבינה מלאכותית ומי שהקימה את המעבדה ועומדת בראשה. "כחוקרי מוח אנחנו אוהבים מחלות מוח, כי ככה מוצאים דברים חדשים. אז גם כאן היה משהו נפלא בזה שכל האינטראקציות שלנו במקום העבודה - כולל החברתיות - עברו דרך הטכנולוגיה, ואפשר היה לנטר את מה שקורה בזמן אמת, ולנתח את הדאטה בכלים מתקדמים של בינה מלאכותית. הכל בהסכמה, כמובן. זו, בגדול, דרך המחקר שלנו: אנחנו יושבים על כל מה שעובר בארגון, מנתחים אותו, ומציעים פתרונות".
מינג הקימה את המעבדה ב־2018, בכדי לפתור את מה שהיא מגדירה "הבעיות המבולגנות של החיים". לשם כך היא משתמשת במודלים ובשיטות מתקדמות של בינה מלאכותית - כמו למידת מכונה, חיפוש ומעקב אחר דפוסים, כריית מידע, ניטור בזמן אמת של כמויות מידע עצומות ועוד - כדי לתת מענה פרקטי לארגונים ועמותות בקשיים יומיומיים בתחומי החינוך, העבודה והחדשנות.
בנוסף, היא פועלת כדי לחקור ולהנגיש (אתר החממה מפוצץ מחקרים, פרסומים, פודאקסטים רבים שמינג משדרת, והרצאות שהיא מעבירה) נושאים מורכבים של גיוון, שילוב מיעוטים, בעלי מוגבלויות, מנהיגות, מודלים של עבודה מרחוק והעתיד של מקום העבודה. שני הנושאים האחרונים העסיקו אותנו השנה במיוחד והם עומדים במרכז שיחת הזום שניהלנו: מינג מתחילה את היום בקליפורניה, אני מסיים אותו בתל אביב.
אז מה גיליתם בקרונה?
"לא כל מה שמצאנו הפתיע אותנו. בעבר כבר בדקנו תקשורת בין תלמידים כשאין מורים בסביבה ותקשורת בין עובדים בחברות ענק. לפני הקורונה, אחת הסוגיות שהתעסקנו בהן הכי הרבה הייתה היצירתיות; מה תורם לה, מה פוגע בה.
ראינו שכשאנשים נפגשים במטבח או בפינת הקפה למה שנקרא שיחות ברזיה הפרודוקטיביות של כולם עולה, וגם היצירתיות. זה נהדר, אבל כמובן שזה גרם לכמה דאגות אמיתיות במהלך הסגרים של 2020: מה קורה כשאין מפגשים? שם מתחיל הסיפור האמיתי של העבודה מרחוק.
"אפשר ללמוד הרבה על תהליכי העבודה בקורונה מדוח פומבי שפרסמה באידו, ענקית החיפוש הסינית. בשבועות הראשונים של המגפה הפרודוקטיביות והיצירתיות של כולם עלתה - זו תופעה מוכרת, אנשים דורשים מעצמם יותר במצבים כאלה. אלא שאחרי משהו כמו חודש, התמונה השתנתה וראינו שתי תופעות - בערך 20 אחוז מהעובדים, וזו כמובן חלוקה גסה, נשארו פרודוקטיבים מאוד, לרוב כאלה שעבדו לבד ובלי צורך בשיתוף פעולה, עבורם העבודה מרחוק הייתה דבר מצוין.
אבל אצל כל השאר - במטלות שדורשות יצירתיות ושיתוף פעולה - המצב היה נורא ואיום. באידו היו שקופים והראו את הצניחה החדה ביצירתיות ובפרודוקטיביות. אם חברה כזו מתקשה, כולם מתקשים. זה הפחד הגדול. הרשתות או הקבוצות גדולות האלה נוראיות לפרודוקטיביות בעבודה, פשוט נורא. ראינו את זה גם בשיעורי אונליין גדולים - ככל שיש יותר תלמידים בכיתה מקוונת, הציונים צונחים".
והצניחה הזו נמשכה לאורך כל השנה?
"אותם 20 אחוז נשארו במצב טוב, אבל אצל הרוב, ה־80 אחוז - בהחלט. ארגונים הבינו שצריכים לשים גבולות ולפעול לאיזון בין בית ועבודה. אלה שלא הציבו גבולות - שענו לכל האימיליים והטלפונים - נשרו או התקשו. אם האיזון לא קיים, אז או שממשיכים לעבוד קשה עד שנשחקים ונשברים, או שפשוט עובדים פחות ופחות עם הזמן".
נשמע מוכר.
"מה שמעניין פה, שהפרופיל של הקבוצות והצרכים של ה־20 וה־80 אחוז שונים מאוד. הרוב מחפש את האיזון, אם הארגון ישים להם גבולות - עכשיו הפסקת צהריים, בחמש נגמר יום העבודה וכיוצא בזה - היצירתיות תתיישר אצלם. אבל המיעוט מאוד אוהב לעבוד, אני כזו וגם אישתי (נורמה צ'אנג, ייסדה יחד איתה את החממה, ד.פ); עבורנו, הרעיון שיש שעות בהן 'אסור' לעבוד נשמע נורא ואיום.
"הקבוצה הגדולה צריכה יותר מסגרת והגבלות, לקבוצה הקטנה זו קטסטרופה. אם להיות בוטה, קבוצת ה־20 אחוז הם הכי יצרנים. אם הם דורשים יתר עצמאות, צריך לתת להם. ההמלצה שלנו לרוב הארגונים ודרכם לעובדים - תהיו כנים עם מה שאתם צריכים: יותר מבנה או יותר אוטונומיה. במובן הזה לפחות, העבודה צריכה להיות יותר אישית".
אספה את עצמה ברגע האחרון
מינג, כאמור, היא מסוג האנשים ש"הם העבודה שלהם", כפי שהיא מגדירה זאת. לדבריה, אין לה כוונה להטיף משהו למישהו, "ובכל זאת, אנשים כמוני חיים יותר, בריאים יותר, סובלים פחות ממחלות לב וסוכרת, יש להם יותר חברים, והם גם הולכים יותר מהר". קחו לתשומת לבכם.
האופי הזה משתלב גם עם מה שנכתב בעמוד הפתיחה של Socos Labs. המטרה של מינג, כך עולה ממנו, היא לממש את הפוטנציאל האנושי ו"להפוך אנשים לטובים יותר", לא פחות. מוטו כזה יכול להישמע יומרני, שלא לומר ציני, הרי כולם רוצים להפוך אותנו לטובים יותר. אבל הציניות נושרת כשמינג מספרת את סיפור חייה, שכולו מסע אישי ומאבק בקשיים ובשדים.
מינג נולדה בקליפורניה כגבר, איוון סמית', ששיחק בנבחרת הפוטבול של בית הספר. הילדות הייתה מאושרת, היא מעידה, אבל הדיכאון תמיד ארב שם. אחרי שנים של מאבק בדיכאון קשה, חיים ברחוב כחסר בית והליכה על סף האובדנות, אספה מינג את עצמה "ברגע האחרון" וחזרה ללימודים אותם נטשה עשור קודם לכן.
היא השלימה תואר ראשון ושני בהצטיינות במדעי המוח והמשיכה לדוקטורט בפסיכולוגיה במקביל לתוכנית מדעי המוח החישוביים. ב־2005, בגיל שלושים, הפכה לויויאן מינג.
אחרי קריירה באקדמיה, בעיקר בברקלי, שם פיתחה מערכות בינה מלאכותית לטיפול בסוכרת, מערכת לזיהוי פנים שתעזור לילדים אוטיסטים להבין ולהביע רגשות (בנה של מינג אוטיסט וחולה בסכרת), כמו גם לאיחוד משפחות פליטים, לחיזוי אפיזודות מאניות אצל סובלים מדו קוטביות ועוד, היא עברה לשוק הפרטי.
שם, במהלך כעשור, עבדה גם בחברות גדולות (שימשה מדענית ראשית בענקית הפארמה האמריקאית Gilead Sciences, Inc ועוד) וגם כיזמית של שש חברות סטארט אפ הרותמות את יכולות הבינה המלאכותית לתחומי הבריאות, החינוך והחברה. הידועה בהם היא אפליקציית, לפיתוח מיומנויות אצל ילדים. בנוסף לכל אלה, בשנים האחרונות היא מרצה מבוקשת בעולם, ובאפריל תגיע לתל אביב לכנס של מיקרוסופט ישראל מחקר ופיתוח, בשיתוף הקהילות המובילות בארץ לקידום נשים בהייטק.
בהרצאת הטד שלה היא משתפת את סיפורה ומלחמתה לחזור לחיים בכנות ובעוצמה שאי אפשר שלא להתרשם מהם. וממנה. "ביום הולדתי השלושים", היא מספרת בהרצאה, "אמרתי לארוסתי ׳הלוואי שהייתי אישה׳. דיברנו כל הלילה, ובתוך שנה הגוף שלי השתנה והצלחתי להיות מאושרת". לשתיים שני ילדים, בני עשר ושש עשרה.
קנריות במכרה
בחזרה למעבדה למדע משוגע. כששואלים את מינג מה גילתה במהלך מחקרה בקורונה היא מספרת על משל הקנרית במכרה - כורים נהגו לשאת איתם קנרית, שרגישה לגזים רעילים, ומותה העיד על כך שיש במכרה בעיה: "השנה, כולנו היינו קנריות במכרה ועברנו הכל יחד, ובעוצמה מקסימלית. ראינו את נקודות השבירה, אבל נכון שהן היו קיימות קודם.
"בעקבות הקורונה עלתה שאלה אחת מהותית: 'מהי חדשנות מרחוק?'. תמיד חדשנות הייתה: 'קח את האנשים הכי מוכשרים, תנעל אותם בחדר ותקווה לטוב'. דחיסות שווה חדשנות. ככה זה עבד מאז ומועלם ובכל מקום. זה היה לב העניין - וזה נעלם".
"ובכל זאת", אומרת מינג, "גם בלי הדחיסות יש חדשנות, עובדה. מה קורה שם והאם אפשר לשחזר את זה כשנחזור למשרדים? עקבנו אחר קשרים בתוך הארגון ומצאנו כמה דברים. למשל, שחדשנות ממשיכה גם בעבודה מרחוק, אבל יש לה שלושה מנבאים - קבוצות קטנות (אפילו עד חמישה עובדים), היררכיה שטוחה בתוך הקבוצה, ולא פחות חשוב - גיוון. גיוון לא רק בזהות אלא גם ברקע התעסוקתי וביכולות. צוותים מגוונים היו יותר חדשניים. חד משמעית. אפשר וצריך לקחת את זה בחזרה למשרדים. הרעיון של דחיסות בלבד כבר מזמן לא נכון, וגם שיטת מפגשי הברזיה כבר לא מספיקה - אפשר להנדס את היצירתיות הזאת, לייצר אותה".
איך?
"לא מספיק 'סתם' לקחת אנשים טובים וליצור קבוצה קטנה. צריך לחשוב קשה יותר על איך לבנות את הצוותים טוב יותר, לצוות יחד אנשים שונים שיכולים ללמוד זה מזה - אבל לא שונים מדי. יש 'פרדוקס חדשנות-גיוון' - ככל שתרחיב את הגיוון של הקבוצה, החדשנות אולי עולה, אבל איכות החדשנות יורדת. יש פעמים שהניגוד רק מקשה על האינטראקציה".
ככל שהקבוצה קטנה יותר, כך קשה יותר לגוון אותה.
"זה מאתגר. מנהל טוב צריך לעשות את זה לבד, אבל אנחנו, בעזרת בינה מלאכותית, מנסים לנתח ולהבין מה עושה קבוצה מוצלחת לכזו. למשל, מלבד לנתח את ביצועי הקבוצה והפרטים, אנחנו מנסים למדל גם את סוג האישיות, או הזהות של העובדים (מדובר במאפיינים אישיים, מקצועיים וחברתיים).
"אפשר לראות שאפילו בקבוצה קטנה ניתן להגיע לגיוון: לא תמיד 3 מ־5 צריכים להיות גברים לבנים. צריך לשלב גברים ונשים, ותיקים וחדשים, אנשים עם יכולות חברתיות לצד אנשים עם יכולות שכליות. ככל שהקבוצה יותר הומוגנית, כך החלק שלנו במוח שאחראי על הסקפטיות - פשוט נכבה. אנחנו מתייחסים לרעיונות של הדומים לנו כאל רעיונות שלנו, כלומר רעיונות טובים.
"אחת הסיבות שצוותים מגוונים טובים עדיפים היא ששם נוצרת הטלת הספק הזו. יש שלושה דברים שמייצרים עבודת צוות טובה: תקשורת, אמון וספקנות. על ידי מחקרים וניסויים בשיטות של תמריצים למדנו גם שכדאי מאוד לעודד את דעת המיעוט. לצערנו, רוב הארגונים לא עובדים ככה. יש המון הטיות כאלה וחשוב להבין אותן כשחוזרים למשרדים".
במה עוד כדאי להטיל ספק?
"הבעיות הן מבולגנות: האם אתה מוצא אושר ארוך טווח? האם עבודתך היא שיקוף של מה שאתה רוצה להיות או רק דרך להרוויח כסף ולהתקיים? וכשאלה הבעיות זה גם סוג הפתרונות. אם אתה פוגע בחלקים אחרים בחיים בגלל העבודה זה לא טוב. אני מוצאת מטרה בחיים שלי, לא בשביל הכסף - עשיתי מלא כסף, כמות מגונה של כסף. אז מה הלאה? בשביל מה עובדים?
"אחת התשובות הברורות העולות מהמחקרים שלנו היא: תחושת משמעות. זה מה שעובד לאורך זמן. משהו גדול ממך, שייקח יותר מתקופת חייך, שעבודתך היא מדיום להגשים את המטרה הזו - אם יש לך משהו כזה, יהיו לך אחלה חיים. אם לא - אתה בבעיה".
קל ללכת שולל כשמינג מדברת על ה"אחלה חיים" שיש לה, על כמות הכסף שהיא מרוויחה, או על סיבובי ההרצאות שלה ברחבי העולם, והחברות שהקימה ("רק עכשיו הקמתי חברה נוספת", היא אומרת לי, "זה ממש דבר אידיוטי לעשות"). אכן, היום ויויאן מינג היא אישה מצליחה, מוכרת ומוערכת שנבחרה לפני ארבע שנים לאחת ממאה הנשים המשפיעות בעולם על ידי ה-BBC - אבל לא תמיד זה היה כך, כאמור.
עד כמה עדיין חשוב לך לדבר על היותך אישה טרנסית?
"אם זה היה תלוי בי הייתי רק אמא, מדענית, מנכ"לית, אישה - איש לא היה יודע שאני טרנסג'נדרית. והיו לי חיים נפלאים. אבל כבר עכשיו יש לי חיים נפלאים ולכל כך הרבה אנשים אין. כשהייתי צעירה, הדבר הכי טוב שיכולת לצפות לו כטרנסג'נדר במדיה זה להיות פאנץ' ליין אכזרי בסיטקום עלוב. היום זה לא יכול לקרות. סגנית שר הבריאות היא טרנסג'נדרית, גם חברים בסנאט, בכל מקום. ייצוג זה דבר מהותי. הקמתי שש חברות, נהייתי מנכ"לית, נסעתי בכל העולם - אני זה אני. ויש לזה השפעה".
אישי: בת 49, נשואה +2, מתגוררת בקליפורניה
מקצועי: מדענית מוח, מומחית בבינה מלאכותית ויזמת סדרתית. ייסדה שש חברות העוסקות ביישומי בינה מלאכותית בתחומי בריאות, חינוך וחברה
השכלה: תואר ראשון ושני במדעי המוח, דוקטורט בפסיכולוגיה
עוד משהו: נולדה בקליפורניה כגבר בשם אוון סמית'. בגיל שלושים הפכה לויויאן מינג