מנסור עבאס, יו"ר רע"ם / צילום: דוברות הכנסת, עדינה ולמן
כל ילד וילדה בישראל לומדים בשיעור אזרחות על מבנה המשטר, כולל הפרט הטריוויאלי לפיו בכל ארבע שנים מתקיימות בחירות לכנסת ובהן נבחרים 120 נציגים המייצגים את הקבוצות השונות באוכלוסייה. במציאות הישראלית, הכלל התיאורטי הזה נשחק על רקע משבר פוליטי מתמשך, שגרר עד כה ארבע מערכות בחירות ללא הכרעה. בין שלל הפרשנויות באינספור במות ציבוריות, חסר דיון נוקב ומעורר מחשבה על הטיעון הבא: פורמלית ההצבעה היא ל-120 נבחרים, מעשית למקסימום 90-95.
ההסבר המרכזי לטיעון זה הוא דמוגרפי. שיעורי הילודה הגבוהים בחברה החרדית בהשוואה לקבוצות אחרות באוכלוסייה ותסמונת הצבעת העדר זה שנים - לאגודת ישראל ולש"ס, הן עובדות. בהנחה שלציונות הדתית יש 6 מנדטים שחלקם באו גם ממצביעים חרדים, מספר המנדטים של שתי המפלגות החרדיות הוא 16 (ש"ס 9, אגודת ישראל 7). זה שם אותנו על 104.
שיעורי ילודה גבוהים כמו גם תופעת העדר קיימים במידה רבה גם בחברה הערבית מאז 1949. אמנם לאורך ההיסטוריה הייתה הצבעה גם למפלגות ציוניות (בעיקר אלו שהחזיקו את תיק הפנים), אך הרוב המכריע של הערבים, שבחר לממש את זכותו האזרחית, הצביע למפלגות ערביות. השיא היה ב-2015 וב-2020 בהצבעה לרשימה המשותפת שקיבלה 15 מנדטים. זה שם אותנו של 89.
הפיצול הפוליטי בחברה הערבית לקראת הבחירות האחרונות אמנם קיזז שליש ממספר המנדטים של הרשימות הערביות בשל שיעורי הצבעה נמוכים ביחס לבחירות אשתקד והמאמץ של נתניהו למשוך קולות לליכוד. למרות זאת, תוצאות האמת מציבות את הרשימה הערבית המאוחדת של מנסור עבאס בעמדת מפתח אסטרטגית לקבוע את גורל הבחירות. למצב של השפעה ערבית על המציאות הפוליטית יש תקדים: המפלגה הקומוניסטית עם 5 חברי כנסת תמכה מחוץ לממשלה בממשלת רבין של 1992 בתנאי שיילך להסכם מדיני עם הפלסטינים. ההיסטוריה חוזרת על עצמה עכשיו.
להיות חלק מקבלת ההחלטות
מה זה אומר לגבי העתיד? ניתוח הפעילות של רע"ם בכנסת מאז 1996 מלמד כי הנושאים שהמפלגה ביקשה לקדם היו ברובם המוחלט אזרחיים. היא עשתה זאת באמצעות הגשת הצעות חוק - לבד או בשיתוף מפלגות ציוניות, מימין ומשמאל. זה בדיוק מה שעבאס מחפש כעת: שיתוף פעולה עם מי שיהיה מוכן לקדם את מעמדם של האזרחים ערביי ישראל.
המסר הזה אינו חדש: ההצבעה הערבית בשיעורים גבוהים בבחירות במרץ 2020 - רגע אחרי פרסום עסקת המאה (זוכרים?) - הייתה מסר ברור לציבור היהודי ולמערכת הפוליטית בישראל: אנחנו ישראלים. כמוכם. ואנחנו רוצים שתספרו אותנו. בכסף, בקשב, בשיח רציף וכן גם להיות חלק ממוקדי קבלת ההחלטות במדינה. לשם מכוון עבאס והוא מציב אתגר לא פשוט לכל המפלגות הציוניות.
סכימת המנדטים של הרשימות החרדיות והערביות, נכון לעכשיו היא 29. גם היא תרד ל-28 או תעלה ל-30 המגמה לא תשתנה. שיעורי הילודה בקרב החברה החרדית ובחלקים של האוכלוסייה הערבית מאפשרים להעריך כי במערכות בחירות עתידיות המגמה לא תשתנה ומספר המנדטים "החופשיים" יירד מתחת ל-90.
הכשר של עבאס על ידי מחנה נתניהו יהיה תקדים שיחייב בעתיד את כל מי שיבקש להקים ממשלה לקחת בחשבון את כל המפלגות שהצליחו לעבור את אחוז החסימה. גם את המפלגות הערביות. אם המחנה הלאומי יקבל את הערבים, הרי שיש בכך שבירת מחסום פסיכולוגי ביחסי רוב-מיעוט בישראל מאז 1948, שאם יישבר, ייצר מציאות אחרת בשיח הציבורי בארץ של יחסי יהודים-ערבים. לפחות לגבי סוגיות אזרחיות המעסיקות את כולנו - יהודים, נוצרים, מוסלמים דרוזים ובני ובנות עדות ודתות אחרות החיים בארץ. אם כך יהא, נוכל שוב לדבר על 120 נבחרים.
הכותב הוא מומחה לערביי ישראל ומרצה במחלקה ללימודי מזרח-תיכון באוניברסיטת אריאל