מנהל רשות המסים, ערן יעקב / צילום: איל יצהר
בחודש שעבר לאחר שבקשת חופש המידע השלישית שלי מרשות המסים נדחתה, התחלתי להשתכנע. התחלתי להשתכנע שהמדינה באמת לא רוצה לדעת על מה יוצא הכסף שלנו במשבר הקורונה, שהגירעון הגדל מאיים על מקבלי ההחלטות עד כדי כך שהם מעדיפים לא לדעת.
הכל התחיל לפני שנה כשהגשתי בקשת חופש מידע פשוטה לרשות המסים ושאלתי כיצד מחולקים מענקי הקורונה לפי ענפים משקיים. האם ענף המסעדות קיבל יותר עזרה מענף המשלוחים והאם מעונות יום פרטיים שנסגרו בסגרים קיבלו יותר כסף מענף החקלאות שפעל כרגיל. לא חשבתי לרגע שלרשות המסים אין את הנתונים האלו, הרי המענקים ניתנו באמצעות דף המידע האישי של הנישום שבו רשום קוד הענף המשקי שלו. אם אני רשומה כמסעדנית בדף המידע האישי ודרכו גם קיבלתי את המענקים, אז מערכות המחשוב של רשות המסים מסוגלות לעשות אחד ועוד אחד ולחשב אילו ענפים קיבלו יותר ואילו פחות.
לכן כשהרשות ענתה שאין ברשותה את המידע כי המערכות נבנו אד-הוק לצורך המענקים, חשבתי שמדובר בעצלנות גרידא. הרשות לא רוצה להתעסק עם הצלבות המידע וניתוח ובוחרת במקום זאת להתחמק מלענות. רק אחרי סבב טלפונים עם משרד האוצר ומבקר המדינה, ששניהם גם כן ביקשו את הנתונים על היקף הסיוע ענפי ולא קיבלו, הבנתי שיש כאן בעיה רצינית יותר. למדינה אין מדיניות מידע ברורה שיכולה לעזור לה לקבל החלטות שנה לתוך המשבר ולאחר שמיליארדים כבר ניתנו.
הבעיה היא לא רק ברשות המסים אלא גם בביטוח לאומי. ביטוח לאומי שילם מיליארדים לעובדים שהוצאו לחל"ת ובמקביל הוסיף כעת תוכנית מענקים נוספת למי שיחזרו לעבודה. ועל אף כל התוכנית העסקים הקטנים והבינוניים שוברים את הראש ולא מצליחים להחזיר עובדים מהחל"ת. אף אחד, לא בביטוח לאומי ולא בשירות התעסוקה מציע להצליב את תשלומי הביטוח הלאומי של המעסיק עם נתוני רשות המסים לסוג הענף ולייצר מתווה הדרגתי שבו ענפים שיפתחו יפסיקו לקבל תשלומי חל"ת. ברגע שיפתחו חדרי הכושר, עובדים שעבדו בחדרי כושר יפסיקו לקבל תשלומים ואז עובדים בענף המסעדות וכן הלאה.
שלושה חסמים מגבילים את המדינה
אז כשפרופ' אבי שמחון, ראש המועצה לכלכלה, מכריז ש"הממשלה מוגבלת ביכולת שלה לייצר פתרון דיפרנציאלי" תדעו שזה לא נכון. המדינה יכלה לייצר פתרון מעולה אם רק היה לה מידע. אם הייתה לה מדיניות מסודרת הכוללת תיאום מערכות מחשוב, טיוב נתונים וכרייתם לכדי מידע אמין. בעולם שבו גופים מסחריים אוספים עלינו מידע אינסופי ומתאימים את השירותים כך שיתאימו לנו אישית, הגוף היחיד שיכול להשתמש במידע כדי לקדם את האינטרס הציבורי לא מצליח לדעת כמעט כלום.
יכולות המידע של המדינה מוגבלות בגלל שלושה חסמים. ראשית, מערכות המחשוב לא מתקשרות זו עם זו. מידע הוא ערך עובר לסוחר וכל מוסד ופוליטיקאי רוצים לשמור את המידע רק אצלם. כך, למשל, שיתוף מידע בסיסי ופשוט של מע"מ ומס הכנסה (שניהם תחת רשות המסים!) לא אפשרי כי שניהם נשמרים בצורה נפרדת. ההפרדה מייצרת לציבור בירוקרטיה מיותרת כשהוא נדרש למלא טפסים שונים לגופים שונים ומקשה על מקבלי המדיניות לראות את תמונת המיסוי המלאה המושתתת על הציבור.
שנית, למדינה אין מספיק מומחיות כדי לטייב ולהעריך את הנתונים שהיא מקבלת. כשעובדי מדינה רבים מתקשים עם אקסל, אין מה לדבר בכלל על תוכנות מתקדמות יותר לניתוח וכריית מידע. כשעל כל ניתוח המדינה צריכה להוציא מכרז לספק חיצוני, ניתוח המידע מתעכב ונמרח. ושלישית, למדינה יש חסם משפטי לנתח מידע בגלל הצורך בשרשרת אישורים משפטיים כדי למנוע פגיעה בפרטיות.
המדינה נתנה מיליארדי שקלים מהקופה הציבורית לעסקים. המעט שהיא יכולה לעשות הוא להבין כיצד הכסף ניתן והאם נדרשים שינויים והתאמות בחלוקה לאחר שנה ויותר מפרוץ המגפה. כיום מדיניות המידע של המדינה דומה למדיניות אנכרוניסטית בסגנון 'אל תספרו לנו על מה הולך הכסף ואנחנו לא נשאל'. הבעיה היא שמי שמשלם על כך זה אנחנו.
הכותבת היא חוקרת רגולציה בפורום קהלת