נשיא ארה"ב ביידן. הקצה מיליארדים / צילום: Associated Press, Evan Vucci
נשיא ארה"ב, ג'ו ביידן, הציג לראשונה את תוכנית התשתיות הגדולה של ממשלו, ובמרכזה השקעה של 2.25 טריליון דולר בתשתיות ברחבי המדינה ב-8 השנים הקרובות ובהיקף של כ-1% מהתמ"ג של אמריקה בשנה, עם דגש משמעותי על אנרגיה מתחדשת ומאבק במשבר האקלימי. בין היתר, מתמקדת התוכנית בהקמת חצי מיליון עמדות טעינה לרכבים חשמליים ולהסבת רשת החשמל לשימוש באנרגיה מתחדשת.
"זו השקעה של פעם בדור באמריקה, שלא דומה לשום דבר שראינו או עשינו מאז שהקמנו את מערכת הכבישים המהירים בין מדינות ומירוץ החלל לפני עשרות שנים", אמר ביידן בנאומו בפנסלבניה, כשהוא מציג תוכנית השואפת לבנות מחדש את התשתיות במדינות המרכיבות את ארה"ב, בעלות של 621 מיליארד דולר. בין היתר, ישופצו כבישים באורך של 32 אלף ק"מ, וישוקמו עשרת הגשרים בעלי החשיבות הכלכלית הגדולה ביותר ועוד אלפי קטנים יותר. לפי ביידן, זוהי "ההשקעה האמריקאית הגדולה ביותר ביצירת משרות מאז מלחמת העולם השנייה".
תוכניתו של נשיא ארה"ב שמה דגש מרכזי על תעסוקה, שכן המעבר מכלכלה עתירת פחמן לכלכלה מאופסת פחמנית, דורשת מציאת פתרונות עבור עובדים רבים הממלאים כיום משרות בתעשיות הדלקים המאובנים - משדות הנפט והגז, לתחנות הכוח ומכרות הפחם. לצורך כך, יוקצו מיליארדים להכשרת עובדים. הצד החברתי בתוכנית של ביידן בא לידי ביטוי גם בהשקעה בתשתיות; 111 מיליארד דולר, יושקע בהחלפת צינורות העופרת ובשדרוג מערכות ביוב, זאת בזמן שבאזורים מוחלשים בארה"ב, מי השתייה כיום אינם עומדים בתקני בריאות.
התוכנית של ביידן "מחזירה" למרכז הבמה את המדינה - ושואפת להצמיח את הכלכלה באמצעות השקעה בתשתיות חברתיות ופיזיות, שמימונן יגיע בין היתר מהגדלת מיסים וצמצום האי שוויון החברתי בארה"ב. היא מונחת על השולחן זמן קצר לאחר שהצליח הנשיא הנכנס לאשר בצנרת הפוליטית חבילת תמריצי הקורונה בשווי 1.9 טריליון דולר, אך בניגוד לתוכנית הקורונה, תוכנית התשתיות מסתכלת לטווח הרחוק - עשרות שנים קדימה, מתוך שאיפה 'לתקן' את המדינה עבור הדורות הבאים - ואת פירותיה כלל לא יגזור ביידן בזמן שלטונו.
כיצד תמומן התוכנית? בעיקר באמצעות העלאת מיסי חברות וביטול הקלות מס על דלקים מאובנים, למשך 15 השנים הבאות. 12% מהמימון יבוא מהעלאת מס הכנסה לבעלי הכנסות גבוהות, 14% יבוא מהעלאת מיסים על רווחי הון ודיבידנדים של בעלי הכנסות גבוהות, 17% ממס על רווחים בחו"ל של חברות אמריקאיות, 28% מקורם בהעלאת מס החברות, ו- 29% מהעלאת ה payroll tax לבעלי הכנסות גבוהות.
"סין הייתה שמחה אם ביידן לא היה עושה זאת"
התוכנית של ביידן כוללת השקעות בסביבה, מדע, טכנולוגיה ותשתיות, ויש מי שמכנה אותה 'הקאמבק' של אמריקה. ארה"ב תחת ביידן, שואפת לקחת עמדה מובילה בחוד החנית העולמי בכל הנוגע לחדשנות וכך גם הון הנובע מאותה חדשנות, ולא להותיר את הזירה לסין.
"ביידן רוצה להחזיר את ארה"ב להיות מעצמה תעשייתית. ארה"ב, לא עמדה בתחרות מול סין לאורך השנים האחרונות, וביידן רוצה להחזיר את העוצמה הזו בין היתר על ידי הכשרות מקצועיות לעובדים, עידוד לטכנולוגיות וכסף למחקר ופיתוח", אומר פרופ' ליאו ליידרמן, מומחה למאקרו כלכלה מאוניברסיטת תל אביב, והיועץ הכלכלי הראשי של בנק הפועלים. "במרץ היה המפגש השנתי של המפלגה הקומוניסטית, והממשל הסיני פרסם תוכנית חמש שנתית. יש שם ראייה קדימה, למשך 15 שנה. הם שמים דגש על טכנולוגיה ומחקר ופיתוח. סין מנסה להפוך לארה"ב החדשה, למרכז עולמי שמושך השקעות. עכשיו, ארה"ב תהיה במצב של שיפור הבסיס המבני שלה, כדי להיות מתחרה טובה, דינמית וגמישה יותר מול סין. אם ארה"ב לא הייתה נוקטת בצעדים האלו, סין הייתה שמחה מאוד. זה משפר מאוד את המצב של ארה"ב כעת במשחק העולמי".
התוכנית של ביידן אכן מסתכלת שנים קדימה, אך גם בטווח הקצר, למרות שבבסיסה העלאות מיסים והשקעות אקלימיות שיובילו לירידה בצריכה של דלקים מאובנים מזהמים, ובניגוד לחששות של אנליסטים מסוימים שחשבו שהמילים 'העלאת מיסים' היא איום עצום על וול סטריט, השווקים דווקא קיבלו את התוכנית כשהם צובעים את מסכי וול סטריט בירוק. כך למשל, מדד ה-S&P 500 חצה את 4,000 הנקודות, ונמצא ברמת שיא של כל הזמנים.
"אפשר להעלות מסים, כל עוד זה לא הולך לכספים קואליציוניים"
"מס החברות אצל אובמה היה 35%, וטראמפ הוריד אותו ל-21%. כאן, ביידן מעלה אותו ל-28%. כלומר, ארה"ב ידעה לחיות עם מסי חברות גבוהים יותר. זה מאוד מעניין שאתמול, עוד לפני הנאום כשהבית הלבן פרסם את התוכנית, וול סטריט עלתה וחלק מהמדדים עלו לשיאים חדשים", אומר ליידרמן. "כשמעלים מיסים ועושים את זה בפריסה לאורך השנים והכספים לא הולכים לכספים קואליציוניים אלא למטרות שיועילו לכלכלה, לפיריון ולצמיחה, אנשי עסקים מבינים את זה. זה פרויקט שהוא לטובת כולם. תשתיות זה נושא שמעורר קונצנזוס".
לא בכדי, הנאום של ביידן אף היה מכה קלה מתחת לחגורה עבור וול סטריט. תוכניתו הוצגה בפנסלבניה, כשהוא נואם במרכז הכשרות וקורץ לאיגודי העובדים. את המבט הוא הישיר לאנשי הצווארון הכחול, ולא לאנשי ההון. "הגיע הזמן לבנות את הכלכלה שלנו מלמטה למעלה ומהאמצע החוצה", אמר ביידן והדגיש את הצורך בעבודות טובות יותר בתשלום ובאיגודים. "וול סטריט לא בנתה את המדינה הזאת; אתה, המעמד הבינוני, בנית את המדינה הזו. ואיגודים בנו את מעמד הביניים".
תוכניתו אף כוללת השקעות של 300 מיליארד דולר לחיזוק היצור, ומיליארד דולר לדיור בר השגה. לפי ממשל ביידן, החייאת התשתיות האמריקאיות תייצר מיליוני משרות בעלי שכר טוב, תפחית את פליטות הפחמן מדינה, ותסייע כאמור לארה"ב להתחרות בזירה העולמית - בעיקר מול סין.
האם התוכנית הזו טובה לעסקים באמריקה? לפי ליידרמן, "בארה"ב המגזר הציבורי יצא מסיפור התשתיות בשנים האחרונות. יש קונצנזוס בין כלכלנים: ממשלות לא משקיעות מספיק בתשתיות, כולל מערכת החינוך. אופק התכנון של מקבלי ההחלטות הלך והתקצר עם השנים. ממשלות מקצצות קודם כל בתשתיות, וזה בא על חשבון הדורות הבאים. אף אחד לא מרגיש את הנזק באופן מיידי. פתאום ביידן מחזיר את החשיבות של המגזר הציבורי, בדיוק למקומות שהמגזר העסקי לא יכול לפעול בהם לבד. היוזמות האלו יעזרו למגזר העסקי להתפתח, והצמיחה תגיע ממנו בהמשך לכך. זה נשיא שבא ואומר: אני רוצה להשקיע בעתיד של אמריקה, וזו תוכנית מאוזנת מבחינה תקציבית".
ומה עם ישראל? "מאבדים יתרון תחרותי בכל מיני תחומים"
מה כדאי לישראל ללמוד מהתוכנית של ביידן? לפי ליידרמן, "בישראל, אופק התכנון הוא מהבחירות האחרונות עד הבחירות הקרובות. כמה זמן עבר מאז הפעם האחרונה שבישראל הייתה ממשלה שיצאה עם אסטרטגיה כלכלית רבת שנים, עשור או שניים קדימה, כאשר נושא התשתיות והגנת הסביבה הוא במוקד התוכנית? תמיד בדיוני תקציב היה חוק הסדרים, והמטרה שלו הייתה להאיץ רפורמות כלכליות כמקשה אחת. נעשו כאן רפורמות חשובות, אבל מצד שני נוצר כאן פיגור של הרבה שנים מבחינת התשתיות הציבוריות של ישראל. זה מופיע בדוחות ה-OECD והבנק העולמי.
"כדי שממשלה תשב ותסכים על נושאים של מדיניות כלכלית, אנחנו צריכים קודם כל יציבות פוליטית, כך שלכל הפחות אופק התכנון של הממשלה יהיה ארבע שנים. אחרת, אנחנו רק נתדרדר. אנחנו נראה את סין וארה"ב מניחות תוכניות אטסרטגיות שנים קדימה, בזמן שאנחנו עוסקים במועדים לסבבי בחירות. ישראל מאבדת יתרון תחרותי בכל מני תחומים, ובוודאי בתחום הטכנולוגי, שם מדינות אחרות משקיעות כסף".
תוכנית התשתיות היא תוכנית אקלים
תוכנית התשתית בשווי 2 טריליון דולר של הנשיא ביידן מייצגת מאמץ משמעותי ורחב היקף להגן על האמריקנים מפני שינויי אקלים, לראשונה בהיסטוריה של ארה"ב. ביידן נכנס לבית הלבן 'חמוש' בצוות אקלימי גדול, והציב את נושא משבר האקלים כאחד הנושאים שיובילו את הקדנציה שלו. הוא החזיר את ארה"ב להסכם פריז ביומו הראשון בתפקיד, וכעת מניח תוכנית שמסמנת כיוון לעולם. מחד, הוא מכריז - ארה"ב לא תשאר מאחור, ומאידך, הוא דוחף קדימה מדינות שלא התייחסו מספיק ברצינות לנושא בשנים האחרונות.
כעת, בצד האקלימי, יוקצו בין היתר 100 מיליארד דולר לעדכון ושדרוג רשת החשמל - שתחובר לתשתיות סולריות ו-46 מיליארד יוקצו לתשתיות אנרגיה מתחדשת, הסוכנויות הפדרליות יעברו לרכבים חשמליים, וגם המדע חוזר לתמונה; 35 מיליארד דולר יוקצו לפיתוח טכנולוגיות בתחום האקלים. 50 מיליארד דולר יוקצו להכנת תשתיות להתמודדות עם אסונות ושינויים להם גורם המשבר.
ביידן זכה לתמיכה כמעט מקיר אל קיר מצד אנשי הסביבה במרוץ לנשיאות, גם אם לא היה מדובר בהתגשמות של חלום עבור הארגונים שקיוו ל'גרין ניו דיל' שאפתני ומסיבי משמעותית. כעת, נראה שהתוכנית שהניח ביידן נתקלת אצל חלקם בקבלת פנים צוננת. מחד, מדובר בתוכנית היסטורית בקנה מידה שאי אפשר להתעלם ממנו, אך מאידך, יש מי שטוען כי דרוש הרבה יותר ממנה כדי לבלום את השפעותיו ההרסניות של משבר האקלים ולהאט את עליית הטמפרטורה, ומנגד לבצע הליכי מיטיגציה של המדינה לעידן של משבר אקלים, בו גובה פני הים עולה ואירועי מזג אוויר קיצוניים הופכים עניין שבשגרה.
פרופ' ניר בקר, ראש החוג לכלכלה וניהול במכללה האקדמית תל חי, אומר כי בהיבט האקלימי, "התכנית היא מאוד אמביציוזית. יש כאן מטרה שאפתנית של מעבר חד לכלכלה ללא השפעות גלובליות עד 2035. חלק מהמדענים יגידו ש-2035 זה כבר מאוחר מדי וצריך להקדים את הדד ליין אבל הרבה יאמרו שזה שינוי דרמטי ביחס למה קרה עד כה. מצד שני, לא צריך למהר לשמוח. יש כאן יעדים. יש אפילו מקור מימון. אבל לא ברור בדיוק איך יגיעו ליעדים והאם בתי המחוקקים יסכימו לצעדים האלו. מדובר בהעלאת מיסי חברות והם ישיבו מלחמה כולל גיוס באיומי פיטורים וכו'".
מנגד, בקר מדגיש כי תעסוקה ירוקה איננה תועלת, אלא עלות שצריכה בשלב זה להיות מנוכה מהתועלת האמיתית של תוכניות סביבתיות, שהן הפחתה בתחלואה, פגיעה במערכות אקולוגיות ועוד. לדבריו, "התכנית מציבה יעדים שאפתניים אבל ניתן להגיע ליעדים הללו גם בלי גם מחיר תקציבי כפי שנראה שהממשל מתכוון לעשות. בארה"ב יש מחיר לשווה ערך של טון פחמן שמשמש ככדור בדולח בכל הרשויות הממשלתיות. הוא עמד על 42 דולר לטון עד שממשל טראמפ הוריד אותו ל-4 דולר לטון. ההבדלים הגדולים נוסעים משער ההיוון שכל אחד מחליט להשתמש בו. ממשל טראמפ השתמש בשער היוון גבוה מדי מה שקיצץ את התועלת של דורות עתידיים באופן משמעותי.
"הממשל הנוכחי מתכוון ממש בקרוב לקבוע מחיר של 52 דולר לטון. יש כאלו שטוענים שגם המחיר הזה נמוך מדי והוא צריך להיות יותר מכפליים (בסביבות 125 דולר לטון). מחירים כאלו משנים החלטות של פירמות ומתמרצות אותן לעבור לטכנולוגיות נקיות יותר. זה למעשה הפטיש שאיתו מתכוונים לחצוב את הדרך עד ל-2035. השאלה אם הפטיש הזה מספיק או לא זה כבר עניין מדעי שייתכן שיגרום לשינוי נוסף במחיר בקרוב".
עוד לפי בקר, למרות שהתוכנית היא שינוי דרסטי ביחס למה שהתרחש בזירה האקלימית בארה"ב עד כה, "רוב הכלכלנים מעדיפים מיסוי פחמן מכיוון שהוא יוצר דיווידנד כפול. גם משנה התנהגות וגם מגייס מיסים בבחינת "המזהם משלם" (מה שמאפשר להוריד מיסים אחרים). אבל קופסה תקציבית כפי שככל הנראה הממשל מתכוון לנצל, מצביעה על כך שהוא מתכוון לסבסד אנרגיות נקיות במקום למסות אנרגיות מזהמות. זה אומנם אמור להביא לאותה תוצאה סופית, אבל בעלות גבוהה יותר".
מה ניתן ללמוד מתוכנית ביידן בזירה הישראלית?
"האמת היא שבישראל לא מוכנים עדיין להקרבה שכזאת. יש מוכנות להפחתת פליטות לנפש אבל גידול האוכלוסייה מנטרל את האפקט הזה כמעט לחלוטין ואפילו מציב אותנו עם גידול כולל בפליטות. בלי שיפול האסימון שצריך להשקיע כסף, הרבה כסף ושאנחנו לא נראה מזה כמעט שום תועלת, הדברים לא יתקדמו בקצב שארה"ב הציבה כיעד. בישראל אגב יש מחיר למזהמים השונים שהמשרד להגנת הסביבה מפרסם. זה כולל גם שווי ערך פחמן. נכון לתחילת 2021 המחר נקבע על 167 שקלים לטון פחמן. במידה והמשרד והממשלה כולה יחליטו שאכן זה המחיר שצריך ללוות כל פליטה, אנחנו נהיה במצב הרבה יותר טוב מאשר כעת".