מנסור עבאס / צילום: דוברות הכנסת עדינה ולמן
ההישג של רשימת רע"ם בראשות מנסור עבאס בסבב הבחירות הנוכחי הן לא רק ניצחון פוליטי פורמאלי של מי שפרש מהרשימה הערבית המשותפת. מדובר בהישג שיש לו שתי משמעויות עיקריות. בראש ובראשונה מדובר במשמעות חברתית מכוח זה שיציאתו של מנסור לדרך עצמאית סימנה את קריאת התיגר מתוך הפוליטיקה הערבית על המנהיגות ההיסטורית של המגזר המבוססת כלפי האליטה של חד"ש. זו איבדה את אמון מצביעיה בעיקר נוכח דלות הישגיה, אבל מכוח חוסר הרלוונטיות הרעיונית שהעמידה.
כאן מקופלת המשמעות השנייה והמרכזית הנוגעת לתפיסה הרעיונית פורצת הדרך שהעמיד מנסור המבוססת על פרגמטיזם כאידיאולוגיה. זו תפיסה הרואה לנכון לזנוח את העיסוק המסורתי של המנהיגות הערבית בסוגיות הלאומיות הגדולות, להתנתק משיח הזכויות הליברלי שהעמיד במרכזו את סוגיית שוויון הזכויות הפוליטי, ובמקום זאת להתחבר לשיח החברתי המבוסס על חתירה להעצמה קהילתית של המגזר הערבי והתמקדות בטיפול בבעיותיו החברתיות הבוערות, בכללן: סוגיית הפשיעה בחברה הערבית, מצוקת הדיור, בעיית התשתיות ברשויות המקומיות, תעסוקת נשים ועוד.
בתעדוף מחדש של סדר העדיפויות הרעיוני של המגזר הערבי ביקש מנצור להפוך את 'פירמידת הצרכים' של המיעוט הערבי ולהקנות עדיפות לחיים בהווה ולטיפול בבעיות השעה של האוכלוסייה הערבית, על פני מימוש החלומות האוטופיים לשינוי אופייה של מדינת ישראל והפיכתה ממדינה יהודית למדינת כל אזרחיה או למדינה דו-לאומית כתנאי מקדים לשינוי מעמדו של הציבור הערבי, כולל בהיבטים של צמצום הפערים הסוציו-אקונומיים. אבל נוסף לכל זאת, שינוי סדר העדיפויות האסטרטגי נארג תוך נכונות פרגמאטית בכל הנוגע ליצירת שיתופי פעולה פוליטיים תועלתניים עם הימין הישראלי לרבות עם בנימין נתניהו.
תפיסה זו לא צמחה יש מאין. היא נכחה בתוך הפוליטיקה הערבית כבר שנים אחדות מאז הוקדמה הרשימה הערבית המשותפת בשנת 2015, שהייתה תגובה להעלאת אחוז החסימה אבל גם ביטוי לשינוי רעיוני בפוליטיקה הערבית. באותן השנים נרקם מתחת לפני השטח שיתוף פעולה תכליתי, אבל מוכחש, בין ממשלות נתניהו לבין מנהיגי הרשימה המשותפת בכל הנוגע לקידום החלטה 922 של הממשלה (דצמבר 2015) ותוכנית החומש בעלות של למעלה מעשרה מיליארד שקלים. החידוש אצל עבאס הוא בנכונות ללכת צעד קדימה בכל הנוגע לתעדוף השיח החברתי על פני זה הפוליטי-לאומי ובנכונות להוציא את שיתוף הפעולה עם הימין מן הארון, לא כל שכן להפוך אותו לאידיאולוגיה המוצהרת של המיעוט הערבי, כפי שאגב התחולל גם ביחסי ישראל עם מדינות המפרץ הערביות.
זה העניין שהועמד עתה בבחירות האחרונות למבחנו של המצביע הערבי והוא לא נותר אדיש ביחס אליו. מתוך הביקורת המתמשכת על מנהיגות חד"ש והבנת פוטנציאל הרעיון שהעמיד עבאס, העניקו הערבים בישראל את תמיכתם בראש רשימת רע"מ. בכך הומחשה נוכחותה המאסיבית ברחוב הערבי של תפיסת העולם הפרגמאטית המבקשת להתקדם בתהליך ההשתלבות הכלכלית בחברה הישראלית. תפיסה זו אינה זרה ל'ליכוד' ובעיקר למנהיגו. קריאתו תוך כדי קמפיין הבחירות להפוך את "מודל דובאי", קרי - את הפרדיגמה של "הסכמי אברהם" המבוססת על שיתופי פעולה מבוססי תועלת, לאבן דרך גם ביחסים עם המגזר הערבי הלמה את גישת "השלום הכלכלי" שטיפחו ממשלות נתניהו גם מול המגזר הערבי אבל גם מול המנהיגות של הרשות הפלסטינית ברמאללה.
עתה, על רקע תוצאות הבחירות שאינן מעניקות לגוש הימין "מלא מלא" את הרוב הקואליציוני אבל באותה נשימה אינן מבטיחות למה שמוגדר כגוש השינוי את הניצחון, עומד הפרגמטיזם למבחנו החשוב: הן מבחינתו של מנסור ולא פחות מכך מבחינת הפוליטיקה של המפלגות היהודיות. אלה וגם אלה יצטרכו, אולי, למצוא את הדרך הפוליטית הנכונה על מנת להפוך את הפרגמטיזם שממילא נוכח ובעוצמה רבה אצל שני הצדדים לסוג של מנגנון שיתוף פעולה פוליטי. כזה שאמנם לא יחצה כנראה את הגבולות שקבעה ההיסטוריה הציונית לגבי אי שיתופן של מפלגות לא-ציוניות בממשלות ישראל, אבל במקביל ייצור מכנה משותף המבוסס על ההיגיון הכלכלי-חברתי.
הכותב הוא חוקר יחסי יהודים וערבים ומחברו של הספר אודות מדיניות ישראל כלפי אזרחיה הערבים