ניצול שואה / צילום: רויטרס
מי שיפתח את הרדיו והטלוויזיה ביום השואה הקרוב עלול להתרשם שמדובר באירוע מדכא שמורכב מהרבה סיפורים אישיים עצובים שלרובם סוף טוב: ניצלנו, בנינו משפחות, עלינו לארץ.
התמונות והסרטים המציפים אותנו בימים אלו אמנם כוללים תיאורים קשים אבל נדמה לי בשנים האחרונות השתלט על השיח הציבורי נרטיב אישי ואפילו אופטימי של זיכרון השואה.
הבעיה היא שנרטיב זה הוא מוטעה ומטעה. האופן שבו מדברים כיום על השואה גורם לנו לפספס את עוצמת החורבן הלאומי העצום שהינו אחד האירועים הקטסטרופליים בתולדות העם היהודי והעולם כולו.
כדי לנסות להבין את הסיפור הגדול של השואה חישבו על התרגיל המבעית הבא. נסו רק לרגע לדמיין שכל היהודים שחיים במדינת ישראל לא קיימים יותר. מתוך כשבעה מיליון יהודים שחיים פה היום, נשארו רק כמה עשרות אלפי ניצולים מירושלים, תל אביב, ועוד כמה אלפים פה ושם. עכשיו נסו לחשוב שמה שיזכרו ממדינת ישראל יהיה אוסף של סיפורי רצח והצלה של אנשים ומשפחות פרטיות בלבד...
קשה לי להוכיח זאת בוודאות, אבל מהתרשמותי הסובייקטיבית אנחנו הולכים ומקטינים את השואה. מאירוע של חורבן ומחיקת אלף שנות חיים יהודיים באירופה, זיכרון השואה הולך ומתמקד בסיפורים וזיכרונות אינדיבידואליים שרובם מסתיימים גם בניצחון אישי של המספר.
חשוב להזכיר את האמיתות הפשוטות: מרבית יהודי אירופה לא ניצלו בשואה. מתוך כ-9 מיליון יהודי אירופה ב1939, נשארו פחות משלשה מיליון ב-1945. רוב יהודי אירופה לא זכו להקים משפחות חדשות, לעלות לישראל או להגר למדינה אחרת.
גם המעטים שהצליחו לשרוד סחבו איתם דברים קשים מאוד. חלקם היו צועקים בלילות, אחרים גידלו את הדור השני עם טראומות קשות ("בשביל ילד כמוך יצאתי מאושוויץ?"). רבים מניצולי השואה לא הצליחו באמת "להשתקם".
בסרטם המופתי של פוליקר וגלעד, "בגלל המלחמה ההיא" (סרט חובה לכל בן נוער ישראלי), מספר יהודה פוליקר כיצד התפרק אביו במהלך אירוע בר המצווה שלו. האבא לא יכול היה לשאת את העובדה שכל בני משפחתו אינם נוכחים באירוע ופשוט הרס את המסיבה.
היו ניצולים אחרים שהתאבדו או התאשפזו. רק לאחרונה חשף פרופ' עודד היילברונר במחקר חדשני את האחוז הגדול של ניצולי השואה שהתאשפזו בבתי חולים לנפגעי נפש בשנות החמישים והשישים. גם ההיבטים הכואבים הללו של השואה כמעט ולא מדוברים היום. לתחושתי, האיזון שבין השואה והתקומה התפספס לטובת סיפורי ההשתקמות וההתחלה מחדש.
יש סיבות טובות לכך שזיכרון השואה שלנו עבר הפרטה וריכוך. הסיבה הראשונה היא שקל יותר לקלוט את עוצמת הזוועה באמצעות סיפורים אישיים קטנים. קל יותר להתחבר לסיפורים עם סוף טוב מאשר לשקוע באובדן. הסיבה השנייה היא שדווקא ניצולי השואה ביקשו, ובצדק, לתת פנים ושמות לסיפור העצום והנורא הזה.
אמו של יעקב גלעד, הלינה בירנבוים, חוזרת ומדגישה בספריה ובהרצאותיה: "אל תדברו על השואה כמסה ענקית של אנשים ש'נהרגו, נרצחו ונשחטו חיים'. גם לנו היו חיים שנגדעו. אתם חייבים לספר את הסיפור האישי שלנו".
יש צדק בדבריה של בירנבוים, אך ההתמקדות באישי גורמת לטשטוש האובדן הלאומי. ההתמקדות במי שניצל מעלימה את העובדה שרוב היהודים לא ניצלו. ההתמקדות ב"הפי אנד", משתיקה את סיפור הרוב שלא שרד ואת סיפורם של אלו שלא הצליחו להשתקם. הניסיון לרכך פוגע בעוצמת מפעל הרצח.
כשהייתי עם משלחות נוער לפולין, רבים מהניצולים נהגו להגיד לתלמידים שהם ניצחו את היטלר. "אל תקראו לנו ניצולי שואה, אלא מנצחי השואה". אבל אם נהיים כנים, היטלר גם קצת ניצח אותנו. זה משפט פרובוקטיבי אבל נכון חלקית. האמירה הקשה הזו צריכה לעורר את הדיון האם אנחנו זוכרים נכון את השואה.
הגיע הזמן לחזור לסיפור הגדול. מדינת ישראל צריכה לעצב את יום השואה כיום אבל לאומי. לתת מקום לאובדן, לחור הענק שיצרה השואה ולא "לברוח" ישר ל"סוף הטוב". לדבר על השואה ולא רק על התקומה. לחדד את האובדן הלאומי ולא להסתפק בסיפור האישי.
ברמה הממלכתית והחינוכית רצוי לאפשר הדלקת משואה ביד-ושם גם למי שלא הצליח להשתקם ואין לו סיפור חיים "מרשים". התלמידים בבתי הספר צריכים להפנים שמספר חללי מערכות ישראל מקום המדינה ועד היום, כ-24 אלף איש, אינו מגיע למספר היהודים שנרצחו בשבוע אחד(!) במחנה ההשמדה בלז'ץ ב-1942 או באושוויץ של קיץ 1944.
ואגב, למרות שבבלז'ץ נרצחו כחצי מיליון יהודים, אף אחד לא זוכר שהיה מחנה כזה. למה? כי מבלז'ץ נשאר בחיים רק יהודי אחד, רודלף רדר, שסיפר את סיפור המחנה . ואם אין סיפור אישי להיתלות בו, אז כבר לא מדברים על זה היום.
בהקשר זה ראוי להשוות בין יום השואה ליום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ולהוסיף צפירה גם בליל יום השואה ולאסור פתיחת בתי קפה לאורך כל היום. יש לחשוב גם כיצד ליצוק תכנים מתאימים ליום האבל הלאומי לאנשים בוגרים שהולכים לעבודה ביום זה כאילו מדובר על יום רגיל ושגרתי.
אין דרך אחת לזכור את השואה, אבל כדי שהאירוע העצום והנורא הזה יקבל את מקומו הראוי והנכון בזיכרון הקולקטיבי והאישי שלנו, הגיע הזמן לחשב את מסלול זיכרון השואה שלנו מחדש.
הכותב הוא מרצה במרכז האקדמי שערי מדע ומשפט ושימש כמדריך משלחות נוער לפולין