מנסור עבאס / צילום: דוברות הכנסת, עדינה ולמן
בניגוד לבחירות הקודמות לכנסת (מרץ 2020), הבחירות הנוכחיות רשמו שפל בשיעור ההצבעה של החברה הערבית, הנאמד בפחות מ-50%. שיעור הצבעה זה הוא הנמוך ביותר מאז קום המדינה, למעט הבחירות ב-2001, שגם בהן שיעור ההצבעה של הערבים היה נמוך על רקע הכאב וחוסר האמון שנוצרו לאחר אירועי אוקטובר 2000 (בהם נהרגו 13 אזרחים ערבים בידי המשטרה).
אולם בעוד השפל בשנת 2001 גילם את המיאוס ואת הייאוש של האזרחים הערבים מהמדינה - השפל בהשתתפות הערבים בבחירות הנוכחיות נובע מאכזבה ותסכול משולבים הן ממנהיגי המדינה והן ממנהיגי החברה הערבית עצמה ומהתחושה שהם שחקן משנה. לכן, כמחצית מהאזרחים הערבים נטשו את המגרש הפוליטי.
מעבר לכך, מי שנשאר בו נוקט קו פרגמטי שמתמקד בעיקר בתקציבים ושוויון חומרי, אך מוותר על אידאולוגיה ועל המאבק לשוויון סימבולי והכרה בזהות הפלסטינית. להבנת תהליך זה יש לבחון את שיעורי ההצבעה של האזרחים הערבים לא רק כמספרים, אלא ככאלה שמבטאים אסטרטגיות התמודדות עם המדיניות הממשלתית כלפיהם.
רצח רבין והאכזבה מאהוד ברק שלא הצליח להיות ראש הממשלה של כ-ו-ל-ם כמו שהבטיח, היוו נקודת מפנה המאבק הפוליטי על הזהות הפלסטינית, לצד המאבק לשוויון חברתי-כלכלי. בשיאו של תהליך זה ניסחו שחקנים פוליטיים וארגוני חברה אזרחית ערבים בשנים 2006-2007 את "מסמכי החזון", שתבעו מדינה דו-לאומית ומתן זכויות קולקטיביות ואוטונומיה תרבותית וחינוכית, כמו גם ייצוג הולם ומשפיע בקבלת ההחלטות.
גישה "אידאולוגית-זהותית" זו, שהתעצמה במהלך העשור הראשון של שנות ה-2000 ואפיינה גם את מפלגת בל"ד, נתפסה בעיני רבים מהציבור היהודי כרדיקלית וככזו שעשויה לפגוע באופייה היהודי של המדינה ולהביא להקצנת דרישותיו של המיעוט הערבי. ערבים שצידדו בגישה זו ראו בה ביטוי ל"התבגרות פוליטית", שמשמעותה שהם יכולים לסמוך רק על עצמם ולא על מפלגות השמאל או על התמיכה של שחקנים חיצוניים כמו הרשות הפלסטינית. אל מול הגישה ה"אידיאולוגית-זהותית", עמדה גישה פרגמטית, שהשקיעה את מרב מאמציה בהשגת שוויון חומרי בהקצאת המשאבים ובהשתלבות האזרחים הערבים בחברה הישראלית.
אך ככל שעבר הזמן, המתח בין האזרחים הערבים למדינה החריף כתוצאה מההתנהלות הגזענית והמפלה של ממשלות ישראל, שהתבטאה, בין היתר, בחוקים דוגמת חוק קמיניץ, חוק הלאום וחוק הנכבה; ובהעלאת אחוז החסימה ומאבק נגד מפלגות ערביות, שניתן לראות בהם אמצעי לצמצום תביעות הערבים להכרה בזהותם הפלסטינית המיוצגת על-ידי הגישה האידיאולוגית-זהותית. כל אלה הובילו לכך ששיעורי ההצבעה של הערבים כה פחתו, שהשאלה "למי יצביעו האזרחים הערבים" הוחלפה בשאלה "האם האזרחים הערבים בכלל יצביעו".
על רקע היעדר תחושת אופק לשינוי, הרשימה המשותפת אימצה את הגישה הפרגמטית על חשבון הגישה האידאולוגית-זהותית ושיתפה פעולה עם ממשלת הימין בגיבוש תוכנית החומש הכלכלית (תוכנית 922) משנת 2015, שקבעה הקצאה של 15 מיליארד שקל לטיפול בבעיות חברתיות, כלכליות ודיור. שיתוף-פעולה זה הוא נקודת מפגש בין המדיניות הניאו-ליברלית של ממשלות נתניהו, שרואות באזרחים הערבים כוח שיכול וצריך לתרום לצמיחה הכלכלית, עם כמיהתם של האזרחים הערבים לשוויון ולשיפור חייהם.
חיבור זה, כאמור, הוביל לקו הפרגמטי שאימצו המפלגות הערביות, עד כדי כך שהמליצו על גנץ לראשות הממשלה, למרות היותו רמטכ"ל מדינת ישראל שהתגאה בהרג של עזתים, ולמרות אמירתו "על עשרות קברים בלבנון רשום השם שלי". זה המנהיג שהערבים בחרו לתמוך בו.
מנסור עבאס לקח את הקו הפרגמטי הזה צעד אחד קדימה באמצעות היפרדות מהרשימה המשותפת ומוכנות להצטרף לכל קואליציה, גם אם המשמעות היא שתהיה זו קואליציה ימנית גזענית בראשות נתניהו, או קואליציה בהובלת יאיר לפיד שבבחירות 2013 סירב לשתף פעולה עם המפלגות הערביות, שאותן כינה "זועביז".
כך, בניגוד להיסטריה שאחזה בימין נוכח "נהירתם של הערבים לקלפיות", הפעם לקול הערבי הייתה לגיטימציה, כי "אבו יאיר" הרשה להכניס את הילדים המוחרמים לשחק במגרש. אבל בפועל, חלק גדול מהערבים כבר לא מאמינים לאף אחד. לכן, מחציתם לא יצאו להצביע לא למפלגות הערביות ולא למפלגות השמאל היהודיות. הם הבינו שהבחירות הנוכחיות עוסקות בכן/לא ביבי, ושהם רק שחקן משנה בסיפור הזה. לכן, הם ברחו מהמגרש.
בריחה זו מעלה את השאלה מה יעלה בגורל הדמוקרטיה הישראלית אם חמישית מאזרחיה יעדיפו להמשיך לנטוש את המגרש, מה שעלול להוביל להקצנת הבעיות בחברה הערבית, שעתידות לגלוש ולהשפיע על המדינה כולה, או ששני הצדדים ישכילו לנצל את הרגע ההיסטורי הזה למשחק שסופו הוא win-win.
הכותבים הם מרצים בבית הספר לחינוך, המסלול האקדמי המכללה למינהל