תלמידות חטיבת ביניים בארה"ב / צילום: Reuters, Seth Harrison
מה הזיכרון הראשון שעולה לכם כששואלים אתכם על תקופת החטיבה? "גיהנום", "שואה" ועוד שלל תיאורים שליליים הציפו אותנו בסקר לא מדעי שעשינו בפייסבוק. בשנה האחרונה דיברו הרבה על כך שילדי חטיבות הביניים ננטשו בבית, התכנסו בעצמם, טבעו במסכים ורבים מהם שידרו מצוקה. אבל האם האלטרנטיבה באמת הרבה יותר מוצלחת?
"רוב מי שתשאלי יגיד לך שחטיבת הביניים הייתה בין התקופות הגרועות בחייו", אומרת לגלובס ג'ודית וורנר, מחברת הספר And Then They Stopped Talking to Me, שיצא בחודש מאי האחרון. וורנר, כותבת ב"ניו יורק טיימס" ומחברת ספרי עיון, ראיינה מומחים ממגוון תחומים, וגם הורים וילדים, בניסיון לפצח את חוויות התקופה הזאת.
"כשהייתי בעצמי בגיל חטיבת ביניים, החברים שלי פתאום התרחקו ממני", היא מספרת, "לא ידעתי מדוע, והאירוע הזה ליווה אותי במשך כל חיי. כשבתי הגדולה התחילה ללמוד בחטיבת הביניים, הרגשתי לא רק שכל הרגשות האלה צפים, אלא שגם ההורים סביבי משתנים. עד אז היה בינינו קשר די פתוח וחברי סביב הילדים שלנו. פתאום גם ההורים התחילו להתנהג כאילו הם בחטיבה. ודווקא הילדים - הם לא היו המפלצות האלה שזכרתי. הם היו ילדים.
"כאשר חזרתי בראש שלי לעולם של חטיבת הביניים, וראיינתי אנשים שלמדו איתי שם, הבנתי טוב יותר את הדינמיקות שהובילו לכך שהחברים שלי הפסיקו לדבר איתי, ושגם אני לא הייתי טלית שכולה תכלת. פתאום הסיפור הזה הפך להיות יותר פתור".
טעות היסטורית פוגשת חצ'קונים
חטיבת הביניים הראשונה בארה"ב הופיעה ב-1909 מסיבות פרקטיות: האוכלוסייה גדלה ובתי הספר היסודיים לא יכלו להכיל את כל הילדים. נלווה לכך גם הסבר חינוכי: יש להפריד את הכמעט-בני-נוער, שכבר מגלים התבגרות מינית, מהילדים הצעירים יותר. בישראל, חטיבות הביניים נולדו עם רפורמת החינוך של 1968, שהאריכה את חוק חינוך חובה עד כיתה י'. המטרה הייתה לאפשר לבני כיתות ז'-ח' ללמוד לימודים מקצועיים אצל מורים שהוכשרו לחינוך על-יסודי ולדחות בשנה את הנשירה מהלימודים, שהייתה נפוצה אז בתחילת התיכון. אבל הבחירה דווקא בגיל 12 למעבר בית ספר הייתה כנראה טעות.
"בתקופה הזאת בדיוק מתחילה להתפתח יכולת חשיבה מופשטת, אבל היא עוד לא מגובשת", אומרת ד"ר אדר בן אליהו, מרצה בכירה בפקולטה לחינוך באוניברסיטת חיפה, חברה במרכז הידע והמחקר הלאומי בתחום ההיערכות למצבי חירום וראשת קונסורציום נוער וילדים בשגרת חירום.
"יש הבשלה מוחית שמאפשרת התבוננות ורפלקציה, אבל אנחנו חדשים בזה. אנחנו מתחילים להבין את המקום שלנו בתוך עולם יותר רחב, מעבר לסביבה הקרובה שלנו, ולחשוב על העתיד שלנו, מעבר לשבוע הבא. זו תקופה של עניין בפוליטיקה, בשאלות של צדק ואי-צדק. של עיסוק במשמעות החיים ובמוות. גם הבריון שמציק לי באותו זמן כנראה נמצא בסוג של מצוקה ולא יודע איך להיות משמעותי, איך להטביע את חותמו. הוא לא בהכרח מבין שהוא בריון".
השאלות הגדולות על החיים מלוות גם בשינוי פיזי. "האף נהיה יותר גדול, מגיעים החצ'קונים, אולי גשר בשיניים. לבנים יש קצת שפם אבל לא מספיק. לבנות מופיע חזה שהן לא רגילות אליו. ואז נוסיף לזה את ההורמונים, ופתאום הילד עצבני או עצוב בלי שהוא יכול להבין מדוע", אומרת בן אליהו. "יש לו אולי גם מחשבות מיניות חדשות - מרגשות, אבל בחלק מהמקרים גם מעוררות אשמה ותסכול".
ההורים אאוט, החבר'ה אין
"הברכה הגדולה ביותר היא שילד בגיל החטיבה יאמר להורים, 'עזבו אותי זקנים שכמוכם'. זה אומר שהוא מתפתח נכון", אומר פרופ' יזהר אופלטקה, מבית הספר לחינוך באוניברסיטת תל אביב. "אבל כדי לעשות זאת, הוא קודם כול מנסה לחקות אחרים, מברר מי הוא באמצעות האחר. בסיום התהליך יש השלמה, חיבור בין חלקים שונים של הזהות. כמובן, זה תהליך שאף פעם לא מסתיים, אבל יש הבשלה מסוימת לקראת סיום התיכון, וגם הסערה ההורמונלית נרגעת".
לתוך הקלחת המטלטלת של גיל חטיבת הביניים נכנס השינוי ביחסים עם ההורים. אנחנו רגילים לחשוב על הילד שטורק דלתות, אבל זה לא כל הסיפור. "אני חושבת שההורים לא יכולים להודות אפילו בפני עצמם בתחושות שיש להם לפעמים בנוגע לילד המתוק והמתכרבל שהיה להם ונעשה יצור דעתן בגובה שלהם, עם חצ'קונים ופרופורציות מוזרות", אומרת וורנר. לדבריה, ההורים חווים את ילדי החטיבה כחמודים פחות מאשר ילדים צעירים יותר, ואפילו פחות מאשר ילדי התיכון, שעוד רגע עוזבים את הבית והגעגוע המתקרב מורגש.
עם זאת, אומרת וורנר, להורים יש צורך עז להגן על ילדיהם בגיל החטיבה, בעיקר בפן החברתי. "ההורים זוכרים את עצמם בגיל הזה, והם מבינים עד כמה השנים הללו ישפיעו על העתיד של הילדים. הם נכנסים להיפר-אמביציה לטפל בחיים החברתיים והלימודיים של הילדים, אבל במובנים רבים ידיהם קשורות. זו אולי הסיבה להתנהגות שיוצאת מההורים האלה כשהילדים מתחילים את החטיבה. הם בהישרדות, ולא אכפת להם מאף אחד אחר כל עוד טובת הילדים שלהם נשמרת. כי הרי כל כך הרבה מונח על הכף".
כך, המתבגרים הצעירים, שבאופן טבעי הודפים את ההורים אך לפעמים מרגישים במקביל שהם נהדפים על ידיהם, נעשים תלויים יותר בקבוצת השווים שלהם כדי לאשרר את זהותם. כך הם גם הופכים לקונפורמים ולשיפוטיים זה כלפי זה. "בגילאי בית הספר היסודי, חלק גדול מחיי הרגש עובר עלינו בבית. בחטיבה הפוקוס עובר לחברת בני גילנו, שהיא חברה מאוד קשוחה, לפעמים אכזרית, כמעט תמיד תחרותית", אומרת וורנר.
מסרים בעייתיים מהמבוגרים
וורנר אומרת שמבוגרים תמיד תפסו את הגיל הזה כבעייתי וראו בילדי החטיבה "מפלצות שטופות הורמונים", פצצת זמן מתקתקת שהטכנולוגיה מדרדרת. המסרים האלה מחלחלים אל הילדים, בעיקר בקרב מעמדות נמוכים ומיעוטים. "סביר יותר שאדם שאינו הורה, נניח מורה או רופא, ישפוט נערה שחורה או נער שחור כיצור מיני או עצבני ומסוכן בגיל צעיר יותר מאשר נער או נערה לבנים. זה נכון עוד יותר כשהמבוגר בעצמו הוא מקבוצת הרוב, אבל גם כשהוא עצמו מקבוצת המיעוט", היא אומרת.
עם זאת, וורנר טוענת שהחוויה הקשה ביותר היא דווקא בקרב ילדי המעמדות הגבוהים. "שם מתקיימת ההורות המגוננת שלא מצליחה לפתע לגונן. ההורים הופכים חסרי אונים, והם גם תחרותיים, ואת כל זה הם משדרים לילדיהם. לפעמים אלה הורים שהצליחו מאוד בחיים במונחים חומריים והישגיים, והזהות שלהם הפכה תלויה בכך. הם למדו בהרווארד או בייל, וממש לא ברור שהילד שלהם יוכל גם ללמוד שם".
נדמה לי שבישראל הלחץ של ההורים בגיל הזה הוא יותר סביב המעמד החברתי של הילדים.
"אז מתברר שגם בארה"ב, אבל השיחה על כך היא טאבו. ממחקרים שנערכו בנושא מתברר שההורים מאוד רוצים שהילד יהיה מקובל, אבל לא מוכנים להודות בכך, כי הרעיון של 'מקובל' מזוהה עם קונפורמיות. הם טוענים שהם בסך הכול רוצים שלילד יהיו כמה חברים טובים. אבל בתוך תוכם בודקים כל הזמן את המצב החברתי שלו - לא כי להיות מקובל בחטיבה זה ערך חשוב, אלא כי זה מקושר ליכולות שההורים מזהים עם הצלחה בחיים בהמשך: כסף, יופי, כישורים חברתיים, אף שהמתאם בפועל לא כל כך גבוה".
וילד "מקובל" באמת עובר את החטיבה בשלום?
"לא בהכרח. מי שנמצא עמוק בקליקה השלטת ממש 'עובד בזה', ומי שנמצא בשולי הקליקה הזו תמיד מפחד שהוא יודח ולא יהיה לו לאן לחזור".
מי בכל זאת עובר את החטיבה בטוב?
"מעטים עוברים את החטיבה בכיף, לרוב אלה ילדים שהשתחררו מתדמית בעייתית שהייתה להם ביסודי או מצאו חברים מתאימים יותר, או ילדים שיודעים להעריך בזמן אמת את התחושה שהעולם נפתח בפניך ואתה מבין את עצמך בתוך ההקשר".
יש דרכים לעזור לילדים
כדי לעזור לילדים בגני הגיל הזה לעבור בשלום את החטיבה, הורים צריכים קודם כול לפתור את החוויות שלהם עצמם מאותה תקופה, אומרת וורנר, כדי להבחין בין הקושי של הילד לקושי שלהם. "ראיינתי אב אחד שממש הוטרף מחרדה כשהילד שלו עלה לחטיבה. התברר שהוא היה תלמיד בעייתי בחטיבה ובהמשך סולק מהתיכון. היום הוא מבוגר מצליח, אבל היה לו קשה לגשר על הפער. הוא חשש, ללא שום סיבה אמיתית, שמשהו כזה יקרה גם לילדיו", היא מספרת.
במקרה שנוצרת בעיה חברתית, וורנר ממליצה לפנות למורה ולא להורים של הילדים האחרים. "למדתי שמורים אוהבים שפונים אליהם בנושאים הללו, והיום, בניגוד לעבר, הם כן מקבלים הכשרה לפתרון מצבים שונים".
בן אליהו ממליצה ליצור קבוצה חברתית אלטרנטיבית באמצעות פעילות אחרי שעות בית הספר. "פעילות כזאת יוצרת קבוצה חברתית אלטרנטיבית שתומכת מול לחץ ונורמות של הקבוצה העיקרית, ומראה לילד שלא רק הנורמות של החטיבה שלו קיימות בעולם".
אופלטקה מציע להורים לערוך לילדים היכרות מוקדמת עם מבנה בית הספר, להפגיש אותם מראש עם ילדים נוספים שילמדו איתם ולא לדאוג בגלל ירידה זמנית בלימודים. כמו כן, הוא אומר, "אם ילד היה תמיד יותר בצד ופתאום הוא מנסה להיות מקובל, צריך לדאוג שהוא לא מגיע להתנהגויות בעייתיות של אלימות או סמים ודברים שעושים כדי למצוא חן בעיני החבר'ה".
ד"ר עידית אדלר, מבית הספר לחינוך באוניברסיטת תל אביב, רואה בגיל הזה הזדמנות, ורוצה להעצים את הצד החיובי שלו. "זה גיל מדהים כי הם כבר לא קטנטנים, אבל עדיין אפשר להשפיע עליהם. הם מקבלים המון העצמה מעיסוק במדע. זה מרתק אותם ונותן להם גם תחושת גילוי וביטחון".
היא מוסיפה שבני הנוער הצעירים רוצים להיות שותפים בקבלת החלטות ולהיות יותר עצמאים, ואין להם הרבה הזדמנויות לכך. "אני רואה פה הזדמנות נהדרת לחיבור לקהילה, לפעילות לטובת הציבור. אם קבוצת השווים הופכת להיות מאוד משמעותית לטוב או לרע, אפשר להשתמש בזה. הם שואלים כל הזמן, 'מי אני, מה יכולה להיות התרומה שלי לעולם'. אין דבר יותר טוב מאשר להראות להם מקום שבו הם באמת יכולים להשפיע".
מי צריך ללמוד עם מי: היתרון של בית ספר יסודי עד כיתה ח'
האם זה באמת משנה אם בגיל החטיבה עוברים לבית ספר חדש או נשארים ביסודי עד כיתה ח'? פרופ' אופלטקה טוען שבמעבר הזה טמון כל ההבדל, או לפחות חלק גדול ממנו. "גם לילדים שעוברים לתיכון בכיתה ט' יש תקופה קשה, אבל מחקרים מראים שהיא קצרה יותר", הוא אומר. "בבתי ספר שממשיכים עד כיתה ח', ורק אז נרשם מעבר לתיכון, הירידה האקדמית והרגשית בכיתה ז' היא קטנה יותר.
"בעקבות מה שלמדתי על חטיבת הביניים, בחרתי לגור בעיר שבה יש בית ספר שמונה-שנתי ואחריו תיכון. אני לא רוצה שכבר בגיל 12 הילדים שלי יתחילו את הריצה אחרי הישגים וציונים. בית הספר היסודי נותן יותר דגש על הרגש וההורים מעורבים יותר".
ד"ר בן אליהו מסבירה מדוע המעבר הוא קשה. "אם ישנה קבוצה של חברים שמכירים שנים, ופתאום מישהו נהיה הורמונלי ועצבני, אותה קבוצה יודעת שעכשיו הוא עצבני אבל יש לו גם צדדים אחרים. אם הוא כעת פוגש חברים חדשים ומורים חדשים, זה קשה יותר".
משבר הקורונה: "הילדים צברו פער לימודי, חברתי ורגשי שלא קל לסגור"
עבור ילדים רבים, הקורונה קטעה את תהליך בניית הזהות והעצמאות באמצעות קבוצת השווים שלהם. "אלה הגילים שבהם אנחנו לומדים נורמות חברתיות, ואף שתהליך הלימוד הזה יכול להיות כואב, כשהוא איננו - זה חסר", אומרת ד"ר בן אליהו. "וילדי החטיבה הם כבר מספיק חכמים כדי לשאול למה הם בבית כשכל האחרים חזרו. מצד אחד הם נורא לבד, ומצד שני לקחו להם את העצמאות להסתובב לבד ולגלות את העולם. הנה, כשפתחו את הקניונים ולא את בתי הספר, ילדי החטיבה עטו עליהם".
ההורים רואים את סימני המצוקה, אבל בגלל האתגרים השונים שיצרה הקורונה לא תמיד יש להם זמן להתייחס. "להורים אין הכשרה, אין להם נקודות השוואה, לפעמים הם בהדחקה, וככה הם יכולים לפספס שהילד הפך להיות ילד בסיכון", היא אומרת. "בשבועות הקרובים אנחנו מקווים לראות את ילדי חטיבת הביניים חוזרים לבית הספר, אך הם צברו פער לימודי, חברתי ורגשי, שיהיה לא קל לסגור".
כך תעזרו לילדים לעבור את החטיבה בשלום
● עשו הבחנה בין חוויית החטיבה שלכם לבין הקושי של הילד
● פנו למורים ולא להורי הילדים האחרים כאשר נוצרת בעיה חברתית
● צרו קבוצה חברתית אלטרנטיבית בפעילות
אחרי בית הספר
● ערכו לילדים היכרות מוקדמת עם מבנה בית הספר, הפגישו אותם מראש עם ילדים נוספים ואל תדאגו בגלל ירידה זמנית בלימודים