ניידת משטרה / צילום: תמר מצפי
כבר 13 שנה, בכל יום שישי יש הפגנה בשייח ג'ארח. זו הפגנה של תושבי השכונה הפלסטינים שעומדים יחד עם השותפים והשותפות הישראליות שלהם. עמידה עיקשת ואיתנה נגד הגירוש שלהם מהבתים שלהם, נגד הכיבוש וההשתלטות של מתנחלים על השכונה.
איום הפינוי מרחף כרגע על 8 בתים בשייח' ג'ראח, 8 משפחות המונות 90 אישה ואיש, ובהם 27 קטינים. ביום שישי האחרון הגיעו 200 מפגינות ומפגינים להצטרף למחאה. כבכל יום שישי, התכנסנו בגינה הציבורית שבשכונה. בהתחלה שמענו את סאלח, פעיל מרכזי שדיבר על המצב ובירך את כל מי שהצטרף לעמוד לצידו.
יצאנו לסיבוב בשכונה, צעדנו לכיוון בית משפחת חנון שנלקח על-ידי מתנחלים ב-2009 וכבר שנים יושב ריק, אחרי ירדנו לכיוון הבית של משפחת ע'ווי שגם הוא נלקח באותה השנה ומדי פעם מתגוררות בו משפחות של מתנחלים.
מעבר לכביש שוכן הבית של משפחת אל כורד שנאלצים לחלוק את חצר ביתם עם נוער מתנחלי מתחלף שגר ביחידת דיור שהייתה שלהם עד שנלקחה גם היא ב-2009.
משם עלינו לעמוד מתחת לבית משפחת סאבג העומדים בפני סכנת פינוי ממשית, ושמענו כמה מילים ממוחמד סאבג. בשלב זה, אחרי כמעט שעה של הפגנה שקטה לחלוטין, מלבד הצעקות בעברית וערבית, הגיעה המשטרה. בדיוק התחלנו לחזור לכיוון הגינה הציבורית שממנה התחלנו כדי לסיים את ההפגנה אבל השוטרים חסמו את הדרך ולא נתנו לנו לעבור.
לפני שאדבר על יום שישי האחרון חשוב להסביר את הסיפור של שייח ג'ארח. אלו משפחות שנושלו מנכסיהן ב-1948 ועכשיו עלולות להיזרק לרחוב בגלל הטענה שהבתים שהן גרות בהם עכשיו עומדים על קרקע שלפני 48 הייתה שייכת ליהודים, בעוד שהם עצמם לא יכולים לדרוש את נכסיהם בטלביה, ביפו או בחיפה.
באמצעות חוק אחד ליהודים ואחר לערבים, פועלים המתנחלים ורשויות המדינה כדי לרוקן אט-אט שכונות פלסטיניות שלמות מתושביהן ולהחליפם במתנחלים. בארבע השנים האחרונות כבר פונו מבתיהן 15 משפחות, ומאות נוספות עומדות בפני גורל דומה.
הדברים האלו קורים כל כך מהר, זו לא ההפגנה הראשונה שבה אני נמצאת שמתלקחת ותוך רגע הופכת ממלאת בתקווה לממלאת בפחד. לרגע קראתי במגפון "שייח ג'ארח אל יאוש עוד נגמור עם הכיבוש" וברגע שאחרי עברנו לזעוק "שוטר אלים חייב להיות בפנים".
השוטרים לא הסתפקו בלחסום לנו את הדרך אלא החלו לדחוף אותנו במעלה הרחוב, רחוב ללא מוצא. מצאתי את עצמי עומדת לא רחוק מהבאלגן אבל גם לא לגמרי בתוכו, מנסה להבין אם יש דרך לשלוט בסיטואציה, מה כבר אפשר לעשות? לברוח? להישאר קרובה לחברות שלי? אבל אז השוטרים התחילו לזרוק רימוני הלם. פשוט ככה, לתוך אותו רחוב תלול, צר ומלא באנשים שאין להם לאן לברוח.
כל פעם ראיתי עוד שוטר זורק רימון אחרי רימון על המפגינות שהיו קצת יותר רחוקות מהם, ומצאתי את עצמי צועקת במגפון, תזהו! כאילו הייתה איזשהי דרך להיזהר. לא משנה כמה פעמים אני אהיה בהפגנות כאלו, זה כל פעם בלתי נתפס מחדש. איך זה יכול להיות? למה הם עושים את זה? לא אמורים להיות פה איזשהם חוקים?
לא היה שום היגיון באופן שבו המשטרה החליטה לפזר את ההפגנה שלנו. כשאת עומדת שם את ורואה את זה בעיניים שלך את תופסת את הראש וצועקת בקול רועד: "מה אתם עושים?".
אבל זה לא היה אף אחד מהשוטרים שפעל על דעת עצמו. המשטרה במדינת ישראל לא באה לשמור על הסדר ולהגן על כל אחד ואחת מאיתנו, למשטרה בישראל יש תפקיד אחר. הסדר שמשטרת ישראל מגנה אליו בכל כוחותיה הוא סדר של כיבוש, הוא סדר שבו המדינה היא של היהודים, סדר שלאט לאט מנשל ומגרש משפחות פלסטיניות מהבתים ומהאדמות שלהן. התפקיד של משטרת ישראל היום הוא לדכא, באלימות, כל התנגדות לסדר הזה.
התקשורת סערה כולה בגלל שחבר הכנסת עופר כסיף הוכה על-ידי שוטרים. חברי כנסת, משמאל ומימין יצאו בהצהרות וגינויים נגד התנהגות השוטרים. אבל אם זו הייתי אני או כל מפגין אחר שהיה שם, יכול להיות שגם הטור הזה לא היה עולה על הדפוס, כי זה כבר לא חדשות שהמשטרה אלימה כלפי מפגינים.
קוראים לזה אלימות משטרתית כשזה נגד יהודים, אבל עבור פלסטינים זו המציאות, זה הכיבוש. אם בפינוי בתים, אם באיומים, ואם בריקון של שכונה מתושביה, ואם באלימות מצד המשטרה, תושבי מזרח ירושלים החיים כאן לא חיים בביטחון, אלא תחת איום מתמיד שהדרך היחידה לסיימו הוא לעצור את פינוי הבתים, לסיים את הכיבוש.
ההודעה של דוברות המשטרה הייתה מלאה בשקרים, אבל היא נחתמה במשפט אירוני מקומם: "משטרת ישראל תמשיך לאפשר לכל אדם את חופש הביטוי והזכות להפגין". לא הייתה כל תכלית לאלימות המשטרה ביום שישי מלבד להפחיד אותנו, מלבד לדכא את המחאה. הם רוצים להפחיד אותנו כי יצאנו להפגין, כי עמדנו יחד, יהודיות וערביות, נגד גירוש של משפחות. אבל אנחנו נהיה שם גם בשבוע הבא.
הכותבת היא פעילה ב"פרי ג'רוזלם" הפועלת להגברת המודעות והפעילות נגד הכיבוש בכלל ובירושלים המזרחית בפרט