חייל צה"ל צועד בשדה סמוך לעזה / צילום: Reuters, Amir Cohen
נפגשנו שוב לפני פחות מחודש, כל הצוות. עשינו לילה בים המלח. דיברנו על פוליטיקה, ילדים, עבודה ועד נושאים אחרים ובנאלים שמעסיקים אותנו בגיל 34. לא דיברנו על מסדר בוקר, הקפצות, מחסניות ושיפצורים. הצוות שלם, לא איבדנו אף חבר ועד היום אני מברך על כך. לחמנו ביחד בעיקר בעזה וגם בשכם. השתתפנו במבצעים כמו חורף חם, עופרת יצוקה כסדירניקים וגם בעמוד ענן וצוק איתן כמילואימניקים. לפני כשלוש שנים, כמה סימבולי, יצאנו למסע שחרור. כל הצוות היה שם. מהנדס מכפר ביל"ו ומהנדס מכפר ראמה, כבאי מרחובות ועורך דין מגבעתיים, מאבטח מאשקלון ועיתונאי מירושלים. מייצגים, לפחות כך אנחנו מרגישים את כלל עם ישראל.
"מסע שחרור" היא בעצם תוכנית טיפולית של מטיב המרכז הישראלי לפסיכוטראומה והיא נאבקת בימים אלו על חייה אחרי שהקורונה חתכה את תקציב המימון שלה.
הסיפור שלנו סופר בתקשורת מספר פעמים והוא החל דווקא אחרי השחרור. היינו בעזה, בלב העיר ממש במבצע עופרת יצוקה. מדובר כבר בשבוע בשטח העיר ולאחר ששמענו שחבר שהיה איתנו בקורס מ"כים, דביר עמנואלוף מפלחה"ן גולני נהרג ביום הראשון לקרב. הגענו למבנה רב קומות והתחלנו לסרוק את הבית כאשר שני החברים נמצאים בקומה התחתונה ומשגיחים על הילדים ועל הנשים. במהלך הסריקות ביקשו שני החברים מאחד הילדים לפתוח תיק שבעיניהם היה חשוד. הילד נבהל מאוד. שני החברים לקחו אותו הצידה וביצעו בסוף את הבדיקה של התיק. לאחר שנגמר המבצע ולאחר שהשתחררנו קראו לנו, אחד אחד להעיד במצ"ח. כמה חודשים לאחר מכן שמענו בחדשות שהחליטו להעמיד לדין שני לוחמי גבעתי על פשעי מלחמה.
שני החברים ניהלו בעצמם את המשפט שלהם, לאחר ששירתו בצה"ל, ביחידה קרבית והיו קרובים לא מעט פעמים למוות. הילד בן ה-10 העיד מולם בבית משפט צבאי והם הורשעו. הפכנו מלוחמים מצטיינים לפושעי מלחמה בבת אחת.
מסע לתוך הנפש
לפני שלוש שנים יצאנו עם המטען הזה בעיקר, ובנוסף כל אחד והמטען שלו לקנדה, במסגרת פרוייקט מסע שחרור. ישבנו שעות עם הפסיכולוגים שליוו אותנו ומלבד החברות שחודשה בין הצוות והגיעה למקומות עמוקים מאוד, כל אחד ואחד זכה לחוות טיפול נפשי. עצם העובדה שאתה נמצא כל כך רחוק מהבית והמדינה, גורמת לך להוציא הכל החוצה. כל אחד סיפר כיצד הדברים שחווה בצבא משפיעים עליו עד היום. כיצד הדברים שראה גורמים לו להתנהג באופן מסויים. איני מגדיר את עצמי כפוסט טראומטי, אך אין לי ספק שכל לוחם צה"ל שהשתחרר יוצא עם מטען שלוקח זמן לפרק אותו. גזירת החוגר בתום שלוש שנים לא מוחקת את כל מה שעברת או ראית. אני לעולם לא אשכח את פניה של הילדה בת ה-3 שהחזקתי בלב עזה בידיי כשהיא ללא רוח חיים.
כל כך הרבה מסעות עשינו בצבא על מנת להתחשל, אבל הצבא, בשונה מסוף ריצה שעושים שחרור לשרירים, לא עושה את אותו הדבר גם לנפש. ואם יש מסע שצוותי לוחמים צריכים לעבור בסוף השרות שלהם לתוך האזרחות זה המסע של הנפש. מי ייתן שמדינת ישראל תחליט לקחת על זה אחריות.
הכותב שירת כלוחם בפלחה"ן גבעתי