חתימת הסכמי אברהם עם איחוד האמירויות / צילום: Reuters, תום ברנר
מזרח תיכון חדש אאוט, הסכם האוריינט אין. הסכמי אברהם נתנו לחוקרי מכון ראנד שמרכזו בארה"ב כר נרחב לחקר הפוטנציאל הכלכלי הגלום בהסכמים, בין אם יישארו במסגרת הקיימת ובעיקר אם יורחבו לעוד מדינות.
במחקר שערכו הד"ר שירה עפרון וד"ר דניאל איגל, כלכלנים במקצועם, הובאו בחשבון נתונים קיימים של התפתחות הסחר וענפי הסחר בין המדינות המעורבות בהסכמים, הערכות של גופים כמו בנק ישראל וגופים בינלאומיים. כן שוקלל פוטנציאל השילוב הכלכלי בין המדינות ולא פחות חשוב בתוך קבוצת המדינות המעורבות בהסכמים, איחוד האמירויות ישראל וארה"ב כעוגן, בחריין, וגם סודאן ומרוקו כשותפות. הנחת היסוד של החוקרים הייתה כי הצדדים יחתמו על הסכמי סחר מתקדמים ובראשם הסכם סחר חופשי מלא, וזו אולי גם המלצתם העיקרית לכל הצדדים, ואם אכן זה יקרה - התוצאות אופטימיות במיוחד.
ישראל, כך לפי המחקר, אם תחתום הסכמי סחר חופשי כאלה מול כל מדינה השותפה להסכמי אברהם בנפרד, תרוויח בתוך עשור הרחבה של הפעילות הכלכלית בתוכה בהיקף של 46 מיליארד דולר, עם עלייה של 2.3% בתוצר, תוספת של קרוב ל-20 אלף מקומות עבודה והפחתה של כמעט חצי אחוז בשיעור האבטלה. אבל הבונוס הגדול נעוץ, לפי עפרון ואיגל, בהסכם סחר חופשי שיכלול את כל המדינות, משהו דומה לאיחוד האירופי. או אז בשילוב הכוחות והיתרונות היחסיים של כל מדינה, הרווח הכלכלי לכולן מאמיר מאוד.
ישראל תגיע להרחבת פעילות כלכלית בהיקף של יותר מ-70 מיליארד דולר בעשור, עם עלייה של 3.7% בתוצר ו-30 אלף משרות חדשות. איחוד האמירויות תרוויח מכך הרחבה של יותר מ-50 מיליארד דולר, מרוקו המתפתחת 18 מיליארד דולר ו-67 אלף משרות חדשות, בחריין הקטנה הרבה יותר - 4.4 מיליארד דולר, וסודאן שכלכלתה החלשה מכולן, שני מיליארד דולרים ו-46 אלף משרות חדשות.
התחזית הזו מבוססת על בחינה מדוקדקת של ענפים שיקבלו דחיפה עצומה קדימה בשל השילוב, כמו אגריטק, אנרגיה, מים ועוד, שבהם החיבור בין טכנולוגיות ישראליות, משאבי טבע ויכולת מימון עשויה להביא לתוצאות מהירות במיוחד, חדי קרן אבל בליגה של המרחב הבינלאומי הבין מדינתי.
המחקר מתעלם ממלחמות, הפיכות ומשברים כלכליים
החוקרים של מכון ראנד לא הסתפקו בזה והחלו ממש להתפרע. הם בחנו את האפשרויות הגלומות בהוספת מדינות פוטנציאליות נוספות שיחברו גם הן להסכם הסחר החופשי. מתוך הפוטנציאל הם בחרו את אינדונזיה, מאוריטניה, עומאן, פקיסטן, ערב הסעודית ואוזבקיסטן. ומיד נתייחס לבחירה שבהחלט יכולה להיות שנויה במחלוקת.
כאן המספרים משתוללים, לישראל מדובר בהרחבת הכלכלה ברבע טריליון דולר בעשור, עם תוספת של 13% לתוצר. איחוד האמירויות אמורה להרוויח מכך 150 מיליארד דולר, אינדונזיה 370 מיליארד דולר וסעודיה 270 מיליארד דולר.
מדוע נבחרו מדינות אלו? איגל אומר כי מקצתן נבחרו לפי הפוטנציאל הפוליטי שהתפרסם, כמו מאוריטניה, עומאן וערב הסעודית. אוזבקיסטן גילתה עניין רב בהסכמים ואף הודיעה כי תהיה חלק ממימון קרן אברהם, שעל הקמתה הוחלט בעת חתימת ההסכמים. צירופה של אינדונזיה, נציגת המזרח הרחוק, לרשימה מוסבר בעיקר בצורך שלה להשתלב בקבוצה כזו ובקשר שלה כמדינה מוסלמית ברובה לעולם הערבי המתון.
פקיסטן היא אולי התוספת הבעייתית יותר וסיכויי הצטרפותה לברית כלכלית כזו לגמרי קלושים. מה שמוביל לביקורת על המחקר שנראה כאופטימי מדי, מניח הנחות בסיס מתקדמות מדי ומתעלם מגורמים מעכבים, ופוטנציאל של אירועים בעייתיים, כמו מלחמות, הפיכות או משברים כלכליים ואחרים (קורונה למשל).
איגל ועפרון נותנים לכך תשובה חשובה: ארצות הברית של אמריקה. לפי הניתוח שלהם ושיחות עם בכירים בממשל, לוושינגטון אינטרסים חשובים לקידום ברית כלכלית כזו, על בסיס הסכמי אברהם הנוכחיים המעניקים את התשתית לכך ולהוסיף אליה עוד מדינות. שיקול מרכזי אמריקאי בעניין הוא ההשפעה הממתנת ומייצבת של הפריחה הכלכלית על המדינות ועל האזור כולו. עפרון ואיגל מביאים את הדוגמה של הסכמי השלום עם ירדן ומצריים, שלא יצרו קשרים כלכליים מהותיים בין המדינות ולכן לא הפכו לשלום אמיתי.
היתרונות הכלכליים ושיפור רמת החיים היא הגורם המייצב המשמעותי ביותר לדבריהם, והשילוב של היתרונות של המדינות המעורבות הוא פוטנציאל אדיר לרווחה כלכלית כזו. משמע כלי גיאופוליטי מדיני בידי וושינגטון למטרה העיקרית הזו. בנוסף, זו ברית כלכלית שמהווה משקל נגד ותחרות כלכלית ומדינית לגורמי ענק בינלאומיים אחרים כמו סין, רוסיה ואפילו האיחוד האירופי. התחרות הפתוחה גם בשוק העולמי היא אחד מיסודות תורת ראנד והיא הגורם העיקרי שמביא לקידום כלכלי אישי ומדינתי, אומרים החוקרים. לדבריהם הסיוע הצבאי האמריקאי המוענק למצרים לבדה עולה על כלל הסיוע הכלכלי למזרח התיכון כולו. "את המשוואה הזו צריך לשנות. ההשקעה הצבאית יעילה הרבה פחות מההשקעה הכלכלית למטרות האמריקאיות שבראשן יציבות ושקט באזור המסוכסך הזה". האמריקאים יכולים לספק את הגיבוי והתשתית ההסכמית והמדינית הדרושה למדינות הברית הזו, וכמובן גם להרוויח ממנה כלכלית.
ומה לגבי הפלסטינים? לא בתמונה
עוד נקודה מהותית וחשובה היא הפלורטרליות או המולטילטרליות הנחוצה להצלחה ולמימוש הפוטנציאל שעולה מהמחקר. כלומר גם יחסי מסחר בילטרליים או טרילטרליים עם הסכם סחר חופשי יביאו רווחים נאים, אבל אלה מוכפלים פי כמה וכמה כאשר מדובר בברית שלמה הכוללת מדינות רבות, המביאות כל אחת את יתרונותיה. דוגמה אקוטית שממש קורמת עור וגידים בימים אלה היא חברת אגריטק הישראלית המתמחה בטכנולוגיות השקיה מתקדמות, שאמורה להשתתף בפרויקט ענק של פיתוח חקלאי בקרקעות בסודאן ובמרוקו, הנמצאות בבעלות של איחוד האמירויות ובמימון שלה.
ואיפה הפלסטינים בתמונה? לפי עפרון ואיגל, הם לא. כלומר, בשל סיבות שונות הם לא הוספו למשוואה, אף שבפועל הם יושפעו ממהלך כזה. "הסיבות הן גם המצב הפוליטי המורכב של הפלסטינים, גם המגבלות על הסחר משם ואליהם כעת, גם היחס המורכב של הרשות למהלכי השלום האלה, וגם היעדר נתונים מספקים שיאפשרו את המחקר לעומק" כך החוקרים. אבל הנחת היסוד היא שגם בגלל קשרי המסחר עם ישראל והרצון מהשטח מהשוק הפרטי הפלסטיני, תעשיינים, סוחרים וחקלאים, הפלסטינים לא יישארו בחוץ וירוויחו גם הם.
בשורה התחתונה מדובר בחזון שלפני שנה היה נתקל ברעמי צחוק ובבוז, אבל לפחות חציו הראשון נמצא בתהליך הגשמה מהיר. בגלובס פרסמנו כי ברבע האחרון של 2020, ממש מהרגע הראשון של פתיחת היחסים, כבר נחתמו עסקות בהיקף של מיליארד דולרים רק בין ישראל לאמירויות, כלומר האוטופיה כבר בהתממשות. הסכם סחר חופשי למדינות המעורבות יכול לתת לכך קידום מהיר הרבה יותר, והצטרפות של עוד מדינות מפתח תגדיל בטור גיאומטרי את הרווח הכלכלי למדינות המשתתפות.
ובחזרה לקרקע המציאות. ראשית, אצלנו אי היציבות הפוליטית והיעדרה של ממשלה קבועה מקשים מאוד על קידום ההסכמים שכבר נחתמו ועל הסכמים חדשים שעליהם ראש הממשלה בנימין נתניהו רומז מזה זמן. בנוסף, בשמי המזרח התיכון יש לא מעט עננים כמו מלחמות האזרחים בסוריה ובתימן, המצב הכלכלי המידרדר בלבנון ועיראק השסועות, כשעל כל אלה מנצחת מחרחרת הטרור איראן. יישומו של החזון שמציגים חוקרי ראנד, לאחר החתימה על סכמי אברהם, אינו מופרך כלל, אבל הקשיים בדרך רבים.
המספרים נראים מדויק, המציאות מציבה קשיים | פרשנות
המספרים נראים מדויקים, המחקר רציני, לפחות בכל הקשור להיבטים הכלכליים של השלכות הסכמי אברהם, אבל בתוך התחזית הזו חסרה מאוד הריאליה המזרח תיכונית. החזרה אל קרקע המציאות, מראה קשיים רבים ביישום אותה תחזית. ראשית אצלנו אי היציבות הפוליטית והיעדרה של ממשלה קבועה מקשים מאוד על קידום ההסכמים שכבר נחתמו ועל הסכמים חדשים שעליהם נתניהו רומז מזה זמן. אבל זו עוד הבעיה הקלה יחסית. בשמי המזרח התיכון לא מעט עננים, מלחמות האזרחים בסוריה ובתימן, המצב הכלכלי המידרדר בלבנון ועיראק השסועות כשעל כל אלה מנצחת מחרחרת הטרור איראן. מה שקורה במדינות אלה משליך על המזרח התיכון כולו, וגם על יציבותן של מדינות המופיעות במחקר. האווירה הלוחמנית הזו, תשפיע לרעה על הרחבת ההסכמים והצירוף של מדינות אחרות. גם חילופי השלטון בארצות הברית, מעלים הסתייגויות למחוייבות אמריקאית להטבות למדינות העשויות להצטרף, כמו מאוריטניה, ובוודאי ערב הסעודית שהיא מדינת מפתח במחקר הזה.
פקיסטן היא אולי התוספת הבעייתית יותר, וסיכויי הצטרפותה לברית כלכלית כזו לגמרי קלושים. המחקר שאם כן אופטימי מדי, מניח הנחות בסיס מתקדמות מדי ומתעלם מגורמים מעכבים, ופוטנציאל של אירועים בעייתיים, כמו מלחמות, הפיכות או משברים כלכליים ואחרים (קורונה למשל).