"אוטובוס הוא סמל הישראליות בעיניי, גם בגלל חברות כמו אגד ודן שהיו כאן עוד לפני קום המדינה, וגם בגלל חוויית השותפות, השיח והקשר שיכולים להיווצר בין זרים דווקא באוטובוס, ורק בישראל.
"אוטובוס מעורר בי זיכרונות טובים מאוד מנסיעות ממושכות שהיית עושה בנעוריי מביתי בקריית מלאכי לקיבוץ עין שמר, שבו למדתי בתיכון בתנאי פנימייה בשנות ה-90. נסיעות של שלוש שעות לכל כיוון, שבהן הייתי נשאבת לשיחות אישיות עם אנשים זרים לגמרי, ממגוון גילאים, מקצועות ורקעים שונים.
"האפשרות הזו להיפתח לאדם זר, להכיר ולהקשיב לאחר - קיימת רק או בעיקר אצלנו. היא נעוצה בערכים של חום וקרבה, וגם בעובדה שאנחנו מדינה קטנה מאוד. תמיד יש סבירות גבוהה לכך ששני זרים ימצאו די מהר מכרים משותפים, או לפחות מכנים משותפים. ההתעניינות שלי באחרים באותן נסיעות אוטובוס אף פעם לא פורשה כחוצפה. היום אני כבר לא נוסעת באוטובוס, ויש בי געגוע".