"זה 40 שנה מתנגנת בגלי צה"ל תוכנית הרדיו 'ארבע אחרי הצהריים'. התוכנית היא נווה מדבר שבו ניתן למצוא מחסה מרעשי ההווה ומצרימות המציאות הנושכת, ולתדלק את הנפש. לחץ על הכפתור בשעה היעודה, ולצלילי אות הפתיחה של התוכנית - "דה בה דה בה דה" (מתוך "תמונה" של יעל לוי) - מנהרת הזמן הזו תישא אותך על פני גשרים ירוקים מעל ומעבר לכאן המהביל. תגיע לתוככי ישראליות על זמנית תמידית, שהכול בה עוד פתוח ואפשרי, והעתיד המדומיין אופטימי ויונק משורשי החזון המכונן.
"מילים, ומשפטים, ושירים, ומשוררים שטוענים באנרגיות טובות, נותנים פשר, נוסכים תקווה, פותחים חסימות בלב ומרחיבים אותו. 'בארץ הלוהטת הזאת, מילים צריכות להיות צל', כתב יהודה עמיחי. כמה צל עץ תמר ואור ירח, וצמרות של ברושים, ושדות שפוכים הרחק מאופק ועד סף, וים השיבולים, דבש התאנה ומתק החרוב, ודרך שעודנה נפקחת לאורך אל בורות המים וצלילים מכשפים ומילים מנחמות העניקה לנו התוכנית הזו, לאורך שנותיה.
"עורכיה האגדיים - יורם רותם ודלית עופר, והיום גם ערן אליקים ושמעון פרנס - יצרו מיתולוגיה ישראלית. תרבות פועמת כנביעה של מים צלולים המתגברת על העכור, צירופי שפה מענגת, יצירה מרגשת שיכולה להיווצר רק כאן, ומחברת אותנו אל המקום הזה בעבותות של אהבה ושייכות. 'הללויה בגלל דברים כאלה', ובגלל 'שירי הלב ההם שאין כמותם'. אם אפשר היה שהמציאות תיראה ותישמע קצת יותר כמו 'ארבע אחרי הצהריים', אז עוד יהיה טוב".