"בשנות ה-90 חיפשתי גן לבני הבכור נמרוד, וכך הגעתי ל'חינוך' בקיבוץ קרית ענבים, שהתחיל לפתוח שעריו לילדים מבחוץ. הקיבוץ הזה היה הראשון בהר, ובעברו, בין השאר, שימש בסיס עיקרי להגנה ולפלמ"ח בדרך לירושלים. בגיל ארבע אפשר היה לעלות סופסוף לגן נרקיס, הגן של הגדולים, עם הגננת ברבי העולה מארה"ב, ויד ימינה כפאיה המיתולוגית, תושבת כפר עין ראפה הסמוך.
"הילדים נקראו כמו בגדוד מילואים בשמות המשפחה שלהם, כי היו שישה יובלים, ארבעה רועי, וארבע דנות. להורים, צברים ועולים, קיבוצניקים ועירוניים, קראו עידית וכרמן ומלכה ורנדי, לאבות קראו ג'וליאן, חיים, ניסים ואפילו אורלי. היו ילדים עם אבא רפתן, אימא מזכירת קיבוץ, אבא טייס או אימא שוטרת. לזוג התאומים של הגן אפילו היה אבא שר משפטים, והם אהבו להביא את 'סבתא גולה' (ח"כ ולוחמת הלח"י לשעבר, גאולה כהן ז"ל) למסיבות בקיבוץ.
"כמי שהייתה ילדת משרד חוץ שהלכה לגן ילדים קתולי בבלגיה, עם הורים שדיברו בבית הונגרית, גרמנית ורומנית, שנות הגן של בני בקרית ענבים היו עבורי חוויית הישראליות האולטימטיבית שהחמצתי בילדותי".