"זה 53 שנים מקיימים חבריי לגימנסיה העברית בירושלים ולשבט הצופים מצדה את האזכרה השנתית לחברינו חללי צה"ל. גדלנו בתקופת שלווה יחסית. ידענו, כמובן, שבמלחמה יש אבדות, אך עד מלחמת ששת הימים, שנתיים אחרי סיום הגימנסיה, הייתה זאת ידיעה היסטורית, רחוקה מהמציאות של חיינו. לא היינו מוכנים למפגש עם המוות. ואז באה המלחמה, ובה נפלו שלושה מחברינו, וכעבור שנה נפל עוד חבר במרדפים.
"האזכרה הראשונה הייתה ספונטנית, אחרי העברת ארונות חברינו לקבורה בהר הרצל ב-1968, תערובת של בכי וצחוק, שירה ונגינה. אחר כך התחלנו במפגשים בליל יום הזיכרון בבתי ההורים השכולים, בסבב ידוע מראש. אחרי 30 שנה העברנו את המפגש לבתי החברים. המסורת שהתגבשה נמשכת גם אחרי מות ההורים.
"בכל שנה אנו נפגשים אצל חבר או חברה, מזכירים וזוכרים יחד עם האחים את הנופלים - גם אחים שנפלו, וגם בעלה של אחת החברות - וגם את חברינו שהלכו לעולמם. מפגש זה הוא תמצית ההוויה הישראלית: האחווה, הרעות, הזיכרון והידיעה שיש מחיר לחרות ולעצמאות.
"תפילתנו שילדינו יגדלו בעולם שאין בו מלחמות, לא התקבלה. מי ייתן והדורות הבאים יגדלו בעולם של שלום, שאין בו שכול ושפיכות דמים".