"ההיכרות שלי עם סיירת אגוז החלה במקרה, דרך העוזרת האישית שלי, יהודית סעדיה. האחיין שלה, לירן סעדיה ז"ל, שאותו הכרתי, שירת ביחידה. שלושה חודשים לפני השחרור שלו פרצה מלחמת לבנון השנייה, והוא ועוד שלושה חיילים מהיחידה נהרגו בקרב מארון א-ראס. זה ממש קרע אותי לגזרים.
"יום אחד באה אליי יהודית, ואמרה לי שקיבלנו פנייה מ'אמץ לוחם', ומה דעתי לאמץ יחידה קרבית. אמרתי לה: בתנאי אחד, שזו תהיה יחידת אגוז. באותו זמן גם האחיין שלי, אור נדירי, שירת ביחידה, וברוך השם עבר את זה בשלום. זה סגר לי את המעגל, כאילו מלמעלה הכתיבו לי שאהיה עם היחידה הזאת עד סוף ימיי.
"ב-14 שנים שעברו מאז האימוץ התאהבתי בעניין הזה. לקחת יחידה כזאת של חבר'ה צעירים שרק התגייסו, ועברו תחרות קשוחה כדי להצטרף אליה, וללוות אותם במשך שלוש שנות שירות מאתגר וקשה, נותן ראייה אחרת. אתה שותף שלהם בימי הספורט ובטקסים, אתה נכנס יותר לעומק, רואה מה החבר'ה הצעירים האלה עושים, ואומר, אלוהים, מה היינו עושים בלעדיהם, איך היינו ממשיכים לחיות במדינה הזאת בלי הילדים האלה.
"באחד האירועים האלה אמרתי להם: אם תלכו בתום השירות ללמוד הנדסת בניין, תוכלו, כשתהיו בשנה הרביעית, לצלצל אליי ולהתקבל לב.ס.ר בלי ראיון. ככה קיבלתי כבר שלושה מהנדסים, ובקרוב גם אשתתף בחתונה של אחד מהם, וההתרגשות שלי מזה ענקית".